פסק דין 16485-04-10

רקע

ערעור על החלטת קצין התגמולים מיום 08.11.10 לפיה אין קשר בין ההפרעות הנפשיות מהן סבל המערער עוד טרם גיוסו לבין האירוע מיום 12.09.05 ו/או תנאי השירות הצבאי. נקדים ונציין כי ראינו לדחות הערעור.

המערער נחקר, וחוות הדעת מטעם הצדדים הוגשו בלא חקירה. לאחר שנחקר המערער, ואף למקרא התיעוד שהוגש, הועדה מבכרת בפן הרפואי את חוות דעתם של מומחי המשיב. נראה שהפגימה הנפשית ממנה הוא סובל הנה פגימה נפשית קיימת שלא אובחנה טרם גיוסו. אותה פגימה הביאה אותו, לאחר שגויס, להתפרצויות זעם כל אימת שהצבא לא נענה במדויק לרצונותיו. אין כאן טריגר רפואי שבשרות הצבאי אשר גרם להתפרצות מחלה קונסטיטוציונלית שהוצאה מן הכוח אל הפועל, אלא מצב נפשי נתון, הפרעת אישיות עם הפרעה בשליטה בדחפים – בעיקר שליטה בכעסים. מצב זה היה מצב נתון ולא סמוי, עמו התגייס, אלא שלא ניתן היה לדעת עליו עד שגויס. אין כאן הפרעה "זועקת" כמו סכיזופרניה הבולטת לעין כל מעת שהיא מתפרצת. לכן אין תמה שגויס. אותה פגימה נפשית קיימת מימשה עצמה עד מהרה בהתפרצויות זעם זמן קצר לאחר שגויס, וחוסר יכולת להסתגל למשמעת הצבאית. המערער שוחרר בחלוף חודשיים וחצי בלבד בפרופיל 21. תנאי השירות לא גרמו , אף לא החמירו, אותה פגימה קיימת.

על זאת יש להוסיף כי אפילו לו גרסנו אחרת והיינו רואים בשירות הצבאי בתורת טריגר, הרי עדיין לא מתקיים במקרה דנן התנאי שהודגש בהלכת אביאן, וזכה מאז לחיזוק בפסיקה, לפיה אותם תנאי השירות להם נטען בתורת גורם לפגימה הנפשית, יתקיים בהם יסוד אובייקטיבי, היינו שתהא נודעת להם עוצמה מינימלית.

וזאת כאשר מדובר בסוג המקרים השלישי שנזכר בהלכת אביאן, בו אין מדובר באופן מובהק בתנאי השירות הצבאי ככזה, אף לא באירועים חריגים. אז, אין להסתפק בחולשתו הסובייקטיבית של החייל ובעצם המחלה, גם אם זו מימשה עצמה על רקע שירותו הצבאי, אלא כאמור נדרש במצטבר שאותם תנאים שבשירות להם נטען בתורת גורם – לא יהיו גורמים שמשקלם משקל נוצה.

מן הכלל אל הפרט

1. המערער התגייס לצה"ל ביום 7.08.05, בפרופיל 97. לדבריו התגייס כשהוא מלא מוטיבציה ורצה להגיע לקצונה כמו שני אחיו. זמן קצר לאחר גיוסו, נפל ממשאית לעת עבודתו כמחסנאי. אותה נפילה לא חמורה כשלעצמה, גרמה לו כאבי גב. במסמך רפואי מ 23.8.05 נרשם שמזה 6 ימים סובל מכאבי גב בעקבות נפילה מגובה מטר-מטר וחצי. כלומר ניתן למקם את הנפילה הנטענת כעשרה ימים לערך לאחר גיוסו. בעקבות אותה נפילה עלה בו הרצון להשתחרר מן הצבא, לדבריו, לאור היחס אותו קיבל בעקבות הנפילה. אלא שלא עלה בידו להמחיש כל יחס לא נאות שכביכול זכה לו. לדבריו נותר מרותק למיטה 10 יום בעקבות כאביו, וזכה לכל היותר לזריקה. אולם לא הוצבה על ידו טענה שהטיפול הרפואי שקיבל היה לא נאות או רשלני, בהתאם למצב גבו. במה "חטא" אפוא הצבא מבחינת היחס או ההתייחסות הרפואית המתאימה? לשאלה זו לא ניתנה תשובה בתצהיר המערער או חקירתו. טענותיו היו שבחלוף תקופת המנוחה שאישרו לו רופאיו, התבקש לחזור לשירות הסדיר, הוא התעקש שאינו יכול בשל כאביו אך בסופו של יום נאלץ לציית למפקדיו. זהו כביכול היחס הלא הולם שקיבל; אך שוב – לא הומחש שמצב הגב הצדיק רפואית היעדרות נוספת, ואם לא היתה הצדקה רפואית, ברור גם שהמערער לא זכה לשום יחס לא נאות או חריג. ב"כ המשיב טענה בסיכומיה שאין גם אינדיקציה לאירוע הנפילה מהמשאית. אך כאמור גם אם נפל המערער ממשאית ואז החל לסבול מכאבי גב, אין הדבר משנה מן התוצאה.

עוד לדברי המערער, ביום 12.09.05 התעלף במהלך ריצה וטופל בחדר המיון בסורוקה. לטענתו הסביר לא אחת למפקדיו כי אינו יכול לחזור לשירות בשל כאביו המחמירים וירידה חדה במוטיבציה לגיוס, אך מפקדיו גרסו שהוא כשיר. הכל עד ליום בו התפרץ המערער, הפך את השולחן ואיים כי יפגע בעצמו או באחרים אם יחזור לשירות. הוא נשפט ונשלח ל-21 ימי מעצר, כאשר ביום ה-18 שוחרר בשל מצבו הבריאותי. לאחר שבקשתו לחזור לביתו סורבה, התפרץ שוב וזמן קצר לאחר מכן , ביום 20.10.05, שוחרר מהצבא בפרופיל 21, לאחר שביקש וקיבל הפניה לקב"נית והתפרץ גם אצלה. סה"כ הספיק אפוא לשרת חודשיים וחצי כאמור.