פס"ד מלכיאלי לא קבע להלכה חדשה, אלא השיב ההלכה הקודמת על כנה

1. הערעור הוא על שומה בצו, שקבע המשיב למערערים, לפי סעיף 152(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן – הפקודה), לשנים 2006-2010, לאחר שנדחתה השגת המערערים על שומת המשיב.

תיאור עובדתי

2. המערער 1 (להלן – המערער) הוא עורך דין משנת 1969 ובעל משרד (עצמאי) משנת 1982.

            המערערת 2 (להלן – המערערת), אשת המערער, עובדת במשרד המערער כמנהלת חשבונות, מדפיסה ועוד (סעיף 4 לתצהיר המערער).

            במשך כל השנים, עד סוף שנת 2010, דיווח המערער למשיב על מלוא הכנסות המשרד כהכנסותיו בלבד.

3. ביום 1.11.10 פנה המערער בבקשה למשיב, לאפשר לו לתקן את הדיווחים שהגיש לשנות המס הנדונות, באופן שההכנסות יפוצלו כך ש-80% מהן ייוחסו למערער ו-20% מהן ייוחסו למערערת, וייערך לגביהן חישוב נפרד.

            יצוין, כי המכתב נושא תאריך 15.9.10, אך הוא התקבל במשרדי המשיב ביום 1.11.10 (כך עולה מחותמת ה"התקבל" שבראש המכתב, צורף כנספח 1 לתצהיר מיכל טולדנו, שמטעם המשיב).

            ביום 13.12.10 יצאה תשובה מטעם המשיב (נספח 2 לתצהיר טולדנו), לפיה נדחתה בקשתו של המערער להגשת דו"חות מתוקנים, אך יחד עם זאת צוין שהבקשה מופנית "לנציבות מ"ה להחלטת הרפרנט" וכשתתקבל תשובתם יודיעו לו על כך.

            התשובה שניתנה לאחר מכן היתה חיובית והתיקונים התקבלו.

            מהותה של תשובה זו ומהות "קבלת" התיקונים תידונה בהמשך.

4. ביום 19.6.11 הוציא המשיב למערערים הודעות על שומות המס לכל השנים הנדונות, שתאמו לתיקונים שעשה המערער, כלומר הכנסות המערער והמערערת חושבו בנפרד בהתאם ליחס שהמערער הצהיר עליו (נספחי 2 לתצהיר המערער).

            בעקבות כך נוצרו יתרות מס להחזר, ואלה הוחזרו למערערים.

5. ביום 5.8.12 הוציא המשיב למערערים הודעות על שומות מס לפי מיטב השפיטה, בהן נעשה חישוב משותף של כל הכנסות המשרד לשנים הנדונות, ונקבע מחדש המס שעל המערערים לשלם, כשהוא כולל ריביות שחושבו מתום כל שנת מס וקנסות על אי הגשת הדו"חות במועד (נספחי 4 לתצהיר המערער).

            יצוין, כי הקנסות הופחתו לאחר מכן על ידי המשיב למחצית.