ערעור על החלטת פקיד שומה ירושלים 1 באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים

ערעור מס הכנסה בגין שנות המס 2002 עד 2007: עמ"ה 25/09 לגבי שנות המס 2002 – 2005;  ע"מ 51111-01-11 לגבי שנת המס 2006; וע"מ 45923-02-13 לגבי שנת המס 2007.

המשיב שׁם את הכנסות המערערת, ובצו שהוציא ביום 5.1.09 קבע כי ההכנסה החייבת של המערערת לשנת המס 2002 עמדה על סך של 379,671 ₪, בתוספת הכנסות מריבית בסך של 927,952 ₪; לשנת המס 2003, על סך של 3,718,279 ₪ הכנסות וסך נוסף של 185,591 ₪ עבור הכנסות מריבית; לשנת המס 2004, על סך של 5,266,790 ₪ הכנסות וסך נוסף של 462,655 ₪ עבור הכנסות מריבית; ובשנת 2005 הפסדים בסך של 1,790,391 ₪, והכנסות מריבית בסך של 572,518 ₪. בצו שניתן ביום 8.12.10 שׁם המשיב את הכנסות המערערת בסך של 4,039,177 ₪, ובצו שניתן ביום 24.1.13 שׁם המשיב את הכנסות המערערת בסך של 10,830,972 ₪ בתוספת הכנסות מריבית בסך של 509,786 ₪.

הרקע לערעור

1. המערערת הוקמה בשנת 1994 והקימה בית אבות הכולל 118 יחידות דיור לגיל הזהב וכן שטח המיועד למחלקה הסיעודית, מסעדה, מינימרקט, חנויות, שטחי ציבור ורווחה וכן שטחים נוספים בהם היא מנהלת מרכז מגורים יוקרתי לאוכלוסייה המבוגרת, בשם "נופי גילה" (להלן: "בית האבות"). אדם המבקש להפוך לדייר בבית האבות מתקשר עם המערערת בהסכם איכלוס המפרט את פרטי ההתקשרות בינו לבין המערערת. לעניינינו רלוונטי התנאי לפיו על הדייר לשלם דמי שימוש חודשיים ופיקדון חד פעמי אשר מופחת כל שנה בשיעורים שונים, וזאת לכיסוי הוצאות (להלן: "הפיקדונות").

בית האבות נבנה במסגרת עסקת קומבינציה עם חברת "נופי גילה בע"מ" (להלן: "הסכם הקומבינציה"). על פי אותו הסכם, לאחר בניית בית האבות על ידי המערערת, חברת נופי גילה אשר לה היו זכויות החכירה במקרקעין עליהם נבנה בית האבות, נותרה בעלת 19.545% מן הזכויות בבית האבות ויתרת האחוזים ניתנה למערערת. במסגרת ביצוע הסכם הקומבינציה, חברת נופי גילה נזקקה להלוואה כדי למלא אחר התחייבויותיה על פי ההסכם, והמערערת העניקה לנופי גילה את ההלוואה המבוקשת. לפי האמור בהודעה המפרשת את נימוקי השומה (בע"מ 45923-02-13), על פי דיווחי המערערת במאזן ליום 31.12.07, ההלוואה עמדה על סך של 2,320,000 ₪, ועל פי האמור בתצהיר המשיב,  בדו"ח הכספי לשנת 2007 של המערערת, היתרה של ההלוואה עמדה על סך של 6,889,000 ₪ (להלן: "ההלוואה").

2. במסגרת הערעורים העלתה המערערת שורה ארוכה של טענות כנגד השומה, כאשר עיקר טענותיה שהופנו כנגד המשיב היו בעניין מיסוי הפיקדונות. בנוסף לטענות אלו, טענה המערערת בין היתר, שלא היה מקום לחייב אותה בריבית על ההלוואה שנתנה לחברת נופי גילה; שיש להכיר בהוצאות בניית חדרי ביטחון בבית האבות בשנת 1998 ואשר נתבקשו בשנת 2007; וכי יש להכיר בפחת מואץ, הן על מבנה בית האבות והן על תכולתו והציוד הקיים בו.

3. חרף שורה ארוכה של מחלוקות, מצד אחד המשיב החליט לבטל את השומה ככל שהיא נגעה לשאלת דרך עריכתה ולחישוב שנעשה להקדמת ההכנסה בגין הפיקדונות, חישוב אשר התבסס בין היתר על תוחלת החיים של דיירי בית האבות בהתאם לנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; ומצד שני, המערערת חזרה בה מחלקים נכבדים מערעורה. נותרו אפוא, בסופו של יום, שלוש סוגיות הדורשות הכרעה: (א) חיוב המערערת בהכנסות שנבעו מריבית בשל מתן ההלוואה לחברת נופי גלה; (ב) הכרה בהוצאות שהוציאה המערערת בגין בניית חדרי ביטחון בבית האבות; (ג) שיעור הפחת שהמערערת זכאית לנכות בגין הציוד והתכולה בבית האבות.

המיסוי על ההלוואה

4. כאמור, במסגרת הסכם הקומבינציה, המערערת נתנה הלוואה לחברת נופי גילה לשם מימון עלויות שונות אותן נדרשה חברת נופי גילה לשלם בקשר עם הקמת בית האבות. אין מחלוקת כי חברת נופי גילה אינה חברה פעילה ולא פרעה את חובה כלפי המערערת ולו מקצתו עד היום. לטענת המערערת ההלוואה הייתה צמודה, אך לא נשאה ריבית ומכל מקום אין למסותה מפני שהיא לא הרוויחה דבר מנתינתה.

5. מנגד, לטענת המשיב על פי הוראות פקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"), כניסוחן בזמן הרלוונטי לענייננו, אדם אשר נתן הלוואה ללא ריבית או בריבית נמוכה משיעור שנקבע על ידי שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת, יהיה חייב בשיעור מס של 40% מהפרש הריבית, ללא זכות לפטור, בניכוי או בקיזוז כלשהם בשל המס. התשואה אשר נקבעה בתקנות אשר התקין שר האוצר היא בשיעור ההצמדה המלאה למדד בתוספת 4% ריבית לשנה. לכן אף אם המערערת לא קבעה את תנאי ההחזר ואת שיעור הריבית אשר היה על נופי גילה לשלם לה, היא מחויבת בתשואה הקבועה בתקנות ובמיסוי עליה בשיעור של 40%.