ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל שלמה כץ)

בתיק מס' 9986/16 מיום 28.11.16

(הערר נדחה)

תאריך הישיבה: 21 בדצמבר 2016, כ"א בכסלו התשע"ז.

ההליך בערכאה הראשונה

ביום 29/11/16 הוגש נגד העורר כתב אישום, המייחס לו שלוש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה אחת של תקיפה ועבירה אחת של איום. לפי כתב האישום, החל ממועד שאינו ידוע לתביעה ועד ליום מעצרו – 10/11/16 – היכה העורר את אשתו ואת בתו הקטינה בהזדמנויות רבות, באופן שגרתי ושרירותי.

בין היתר תקף את אשתו בחודש מאי 2015, כאשר הייתה בחודש השמיני להריונה, הכה בה באמצעות מקל של מטאטא, וגרם שטפי דם בבטנה. אשתו ילדה בלידה מוקדמת, והתינוק מת יום לאחר לידתו.

בחודש ספטמבר 2015 תקף העורר את אשתו על רקע רצונה לעזוב אותו, זרק עליה כיסא, פגע בידה הימנית וגרם לה לכאבים. באותו חודש תקף את המתלוננת שוב על רקע רצונה לעזוב אותו, זרק עליה מכונית פלסטיק, הכה אותה בתנור חשמלי בחלק התחתון של גבה, וגרם לה כאבים ונפיחות ביד ובגב.

בחודש אוקטובר 2016, לאחר שבתו הקטינה שיחקה במכשיר הטלפון הנייד שלו, סטר לה העורר בפניה.

במהלך השנתיים שקדמו למעצרו, איים העורר על אשתו כי אם תנסה לעזוב אותו "יביא אותך עם בדואים בחלקים", או במילים בעלות משמעות דומה. עוד איים על אשתו כי אם תעזוב את הבית יפגע בהוריה. בכתב האישום כללה התביעה הצבאית עוד פרטים על התנהגותו של העורר כלפי אשתו, כמו קללות שקילל אותה משום שחשד שהיא נושאת בבטנה ילד שאינו ילדו, וכן הוזכרו העובדה שנאלצה להמתין לשעת כושר כדי לברוח לבית הוריה, כפיית יחסי מין בכוח, והעובדה שבחרה להפיל את העובר.

עם הגשת כתב האישום, ביקשה התביעה לעצור את  העורר עד תום ההליכים נגדו.

בבית המשפט קמא דן בבקשה סא"ל שלמה כ"ץ. הוא כתב בהחלטתו, כי בינתיים ביקשה אשתו של העורר לחזור בה מתלונתה במשטרה, לא משום שהדברים שאמרה אינם נכונים אלא כדי שמשפחתו של העורר תאפשר לה לפגוש את בתה. הוא ציין, כי בן משפחה של העורר ליווה את האישה גם כשהלכה למשטרה לבטל את התלונה, וגם לדיון בבית המשפט. עוד כתב, כי גם אם היה נותן משקל מלא לרצונה של האישה לבטל את התלונה, עדיין מסוכנותו של העורר ברורה לעין ואין שום חלופת מעצר, שתבטיח כי המעשים המתוארים בכתב האישום לא יחזרו על עצמם. לכן, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.

טיעוני הצדדים בערר

בדיון בערר טען הסנגור הנכבד, כי בין העורר לבין אשתו היה סכסוך, כרגיל בין בני זוג. היא הגישה תלונה במשטרה אך חזרה בה, לאחר שראתה כי התלונה אינה מועילה לאיש, ומאחר שביקשה לחזור ולחיות עם העורר ועם ילדתם, בת השנתיים וחצי. האישה גרה עם העורר באזור אך היא ישראלית, ומדי כמה ימים מבקרת ב**  אצל הוריה, ולוקחת עמה את הבת. אשתו של העורר הגזימה בתיאור האלימות נגדה, ויש לאפשר לבני הזוג לחזור לחיות חיי משפחה שלווים. עברו של העורר נקי, הוא עובד ומפרנס את אשתו ואת בתם. העורר יתייצב לדיונים במשפטו כשם שהתייצב כשזומן לחקירה במשטרה. לכן, אפשר להסתפק במקרה זה בערבות כספית ובחתימתם של ערבים.

התובע הצבאי התנגד נחרצות לקבלת הערר. הוא טען כי ביטול תלונה מצד קורבן של אלימות במשפחה אינה עילה להימנע מהליכים פליליים, ולכן גם אינה סיבה להקל ולשחרר עבריין אלים. אלימות במשפחה היא בדרך כלל תופעה נמשכת ולא אירוע חד-פעמי, ולכן יש קושי רב לשחרר נאשם כזה בחזרה לביתו. פעמים רבות המשפחה המורחבת הייתה מודעת לאלימות ולא מנעה אותה – ולכן היא לא גורם שיכול לרסן או לפקח על הנאשם במידה מספקת.

במקרה זה, ברור שהמתלוננת ביקשה לבטל את תלונתה לא מפני שלא הייתה אלימות מצד העורר, אלא משום שהיא נתונה ללחצים מצד העורר ומשפחתו, ומעוניינת לקבל לידיה בחזרה את בתה הקטנה, שנותרה בידי משפחתו של העורר. אין לתת יד למהלך כזה, שכן סופו – החזרה לאלימות – ידוע מראש.