ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני כב' השופט סא"ל שמואל קידר)

בתיק מס' 7430/16 מיום 11.09.16

(הערר נדחה)

תאריך הישיבה: 19 בספטמבר 2016, ט"ז באלול התשע"ו.

המשיב מואשם בכתב אישום הכולל ארבע עבירות – שלוש מהן עבירות של הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, ואחת הפרת איסור להיכנס לבתים בהתאם לחוק הפלילי הירדני. מחקירת המשיב עלה כי פעמיים יצא לענתות ומעלה אדומים, ובהזדמנות נוספת נכנס ליישוב ענתות (עלמון) בשעות הלילה, נכנס לבית ביישוב וכשנתקל בבעלת הבית נמלט מהמקום.

בית משפט קמא הורה על שחרורו של המשיב בתנאים, לאחר שהגיע למסקנה כי אין חומרה רבה במעשים שעניינם הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, וכן מצא קושי ראייתי באישום הנוגע לכניסה לבית בענתות. ערר התביעה כוון נגד החלטה זו.

אקדים ואומר כי על פניו שגה בית משפט קמא בניתוח הראיות, שכן על אדן החלון של בית המתלוננת בענתות נמצאה טביעת אצבע של המשיב, לאחר שהמתלוננת הזעיקה את המשטרה בעקבות כך שהבחינה באדם זר בביתה. טענתו כי ייתכן שעבד במקום נשללה באופן מפורש על ידי המתלוננת, ומכאן כי קיימות ראיות לכאורה ברורות, בהעדר הסבר סביר, לכך שהמשיב הוא זה שנכנס לבית.

עוד עולה כי בית משפט קמא אמנם נתן דעתו לכך שלמשיב עבר פלילי ביידוי אבנים אך לא התייחס לכך שיש למשיב גם עבר פלילי בגין הפרת הוראה בדבר סגירת שטח, כשלגבי עבירה זו אף תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בר הפעלה בן חודש ימים.

לאור האמור לעיל, ברגיל, ובהתאם להחלטתי בע"מ 3100/16 התביעה הצבאית נ' ג'האלין (טרם פורסם), היה נכון במקרה זה להורות על מעצר עד תום ההליכים ללא חלופה, בשל השילוב של העבר הפלילי המשמעותי, עם נסיבות כניסה לבית מגורים בשעת לילה כשבני הבית נמצאים בו – נסיבות בהן פוטנציאל ההידרדרות לאלימות הינו גבוה במיוחד.

דא עקא, כי המשיב שוחרר כבר ביום 11.9.16. התמונה לגבי נסיבות שחרורו אינה ברורה די הצורך. התביעה טענה בפניי כי מקורה של הטעות בשירות בתי הסוהר. סניגורו של המשיב טען כי הטעות היא גם של התביעה, אשר נדרשה להודיע עד השעה 16:00 באותו היום אם בכוונתה להגיש ערר, ולא הודיעה דבר. עוד הוסיף הסניגור כי מעט לאחר השעה 16:00 התקשר בעצמו למזכירות התביעה על מנת לברר אם יש כוונה להגיש ערר, וקיבל תשובה שלילית.

עוד יש לומר כי הערר עצמו הוגש ביום 13.9.16. אף שהודע לתביעה כי המשיב אינו עצור, לא פעלה בשום שלב על מנת לפעול מעצרו של המשיב קודם למועד שנקבע לערר. בעת הדיון בערר, היה המשיב משוחרר מזה שמונה ימים.

בכלל הנסיבות האמורות, דומני כי קיים קושי ממשי להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. כידוע, הכלל הוא כי לא בנקל יורה בית המשפט על החזרתו של אדם למעצר. וכפי שנוסחו הדברים בבש"פ 8584/00 מדינת ישראל נ' עליה, נד (5) 821, עמוד 824:

"על-פי ההלכה הנקוטה בידינו, לא בנקל יורה בית-המשפט להחזיר לבית המעצר את מי שכבר שוחרר ממנו. ככלל, מי ששוחרר ממעצר יוחזר אליו רק אם הפר את תנאי השחרור או אם נתחדשו נסיבות המחייבות את החזרתו למעצר. החזרה למעצר תיעשה במקרים מיוחדים כאשר הדבר מחויב המציאות (בש"פ 1149/91 מדינת ישראל נ' קובי [2]; בש"פ 462/96 מדינת ישראל נ' עבדי [3]; בש"פ 222/98 מדינת ישראל נ' צוברי [4]). בבוא בית-המשפט להכריע בשאלת חידוש מעצר עליו לקחת במניין שיקוליו, בין השאר, את עובדת היותו של הנאשם העומד לפניו, משוחרר; את פרק הזמן שבו היה משוחרר ואת מידת מסוכנותו (ב"ש 1145/84 מדינת ישראל נ' רובין [5]; בש"פ 2285/97 בן דוד נ' מדינת ישראל [6]; בש"פ 3800/97 הלפרין נ' מדינת ישראל [7])."

החזרה למעצר היא לפיכך חריג, ודורשת נסיבות חמורות במיוחד (בש"פ 796/11 מנחם נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2.2.2011); בש"פ 8015/09 קוניוף נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 20.10.2009)). המקרים בהם סטה בית המשפט מהכלל האמור היו כרוכים בעיקר במסוכנות גבוהה הכרוכה באלימות (למשל בש"פ 718/11 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם בנבו, 26.1.2011); בש"פ 9400/04 זועבי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 24.10.2004)). אין זה המקרה בפנינו, ומכאן כי אין מקום לקבל את הערר. לאחר שהמשיב משוחרר למעלה משבוע ימים, דומה כי קיים קושי ממשי לקבוע כי קיימת מסוכנות יוצאת דופן המצדיקה החזרתו למעצר. יתר על כן, החשש להימלטות מאימת הדין אינו גבוה, מה גם שהעורר התייצב לדיון שבפניי ללא קושי מיוחד.

ודוקו: הכלל האמור מתייחס לשאלת המעצר, ולא לשאלת המאסר שהינו עונש. המעצר אינו עונש, ואינו מקדמה על חשבון העונש. אין בהחלטת המעצר או אי המעצר, כדי למנוע מהתביעה לדרוש הטלת עונש מאסר בפועל אם ובמידה שהמשיב יורשע בדינו. החשש שהועלה בפניי כי שחרורו ימנע הטלת עונש מאסר בפועל נראה לי לא נכון. לנוכח הרציונאלים השונים של המעצר והמאסר, אף אינו בהתאם לדין. חזקה על בית המשפט שיבחן את בקשת התביעה לעונש מאסר בפועל אם ובמידה שהנאשם יורשע בדינו, ואם יראה זאת לנכון בשקלול כלל הנסיבות ולאחר שמיעת טיעוני ההגנה, יוכל להורות על עונש כאמור.