ע"מ 3106/15

העורר רכש רובה ציד לפני מספר שנים. הוא החזיק ברובה זה בביתו. בתאריך 6.11.15 נטל בנו של העורר את הנשק, ללא ידיעת אביו, נסע לצומת גוש עציון וביצע שם ירי לעבר חייל צה"ל. כתוצאה מהירי נפצע החייל באורח קשה. בכתב האישום יוחסו לעורר עבירה של סחר בציוד מלחמתי בכך שרכש את הנשק לפני כחמש שנים, וכן עבירה של החזקת אמל"ח.

ב"כ העורר טענה כי העורר החזיק ברובה האמור מזה כחמש שנים. בידו רישיון להחזקת הנשק מטעם הרשות הפלסטינית. לטענת הסנגורית, גם אם אין לרישיון זה תוקף חוקי בדין האזור, הדבר מלמד על היסוד הנפשי של העורר, שהינו אדם נורמטיבי, והחזיק בנשק לצורך הגנה עצמית בשל העסק לממכר זהב שברשותו. הסנגורית הדגישה כי העורר אינו אחראי למעשי בנו, שנעשו ללא ידיעתו. עוד הדגישה, כי העורר עצמו סבר שהנשק אינו תקין, וגם בכך יש כדי להוות נסיבה המפחיתה מהמסוכנות. נטען כי די בערבויות מתאימות על מנת להבטיח את התייצבותו של העורר לדיונים בעניינו, ומכאן כי אין מקום להותרתו במעצר.

התביעה השיבה כי היתר מהרשות הפלסטינית אינו היתר כדין, ובכל מקרה ראוי להדגיש את העובדה כי החשש מפני התגלגלות של נשק בלתי חוקי לגורמים עוינים התממש במקרה זה, שכן הנשק שימש בפיגוע שבוצע על ידי בנו של העורר, בו נפצע חייל צה"ל באורח קשה. בין היתר ציינה התביעה, כי העורר הראה את הנשק לבנו, וירה בנוכחותו, וגם בכך יש כדי ללמד על המסוכנות. עוד טענה התביעה כי המוטיבציה של העורר להשיג נשק להרתעה ולהגנה כטענתו בודאי שלא פגה, שכן הוא עדיין מחזיק בזהב ועוסק במכירתו.

דיון והכרעה

אין מחלוקת ממשית בין הצדדים באשר לעובדה כי העורר החזיק בנשק בביתו, לדבריו בארון המטבח. עוד אין מחלוקת כי הנשק לא היה מוסתר או מאובטח, ולכן גם היה נגיש לבנו, שכאמור, ביצע עם הנשק פיגוע.

יחד עם זאת, השאלה שעמדה לדיון הינה האם נובעת מסוכנות מהעורר עצמו, בהתחשב בהלכה המושרשת שהחזקת נשק שלא כדין מהווה כשלעצמה מסוכנות, הן בשל החשש שיעשה שימוש בנשק על ידי המחזיק בו, והן בשל החשש שהנשק יתגלגל לידיים עוינות (ראו ע"מ 1431/11 חמדאן נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 29.3.2011)).

על הנסיבות בהן יהיה כדי להקהות במידת מה את המסוכנות עמדתי בע"מ 1752/14 התביעה הצבאית נ' עואודה (פורסם בנבו, 25.5.2014):

"יחד עם זאת, לעתים, יהיו נסיבות שיהיה בהן כדי להקהות במידת מה את המסוכנות וללמד על אפשרות להסתפק בחלופת מעצר. נסיבות כאלה יכולות להיות החזקה של נשק לא תקין (השווה ע"מ 1827/09 טורשאן נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 29.3.2009)), החזקת נשק תוך אמונה בתום לב כי ניתן רישיון להחזקתו לצורך הגנה עצמית (ע"מ 2587/09 נזאל נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 8.7.2009)), מסירת הנשק לכוחות הביטחון מיד עם תחילת החיפוש כשמטרת החזקתו הינה הגנה עצמית (ע"מ 2411/12 התביעה הצבאית נ' געברי (פורסם בנבו, 27.9.2012)), וכמובן שאין המדובר ברשימה ממצה."

לטענת ההגנה, עניינו של העורר נכנס לאותן נסיבות מיוחדות, שכן הוא רכש את הנשק להגנה עצמית, והוא קיבל אף רישיון מהרשות הפלסטינית - עניין המלמד על תום ליבו והיותו אדם נורמטיבי.

דא עקא, כי הראיות הקיימות בתיק, לרבות גרסאותיו של המשיב במהלך החקירה מעוררות בעיות בטענות שהועלו. ראשית, בתחילת חקירתו הכחיש העורר כי הוא מחזיק ברשותו נשק. שנית, בשום שלב בחקירותיו במשטרה, גם לאחר שהודה כי הוא מחזיק נשק, הוא לא טען כי בידו רישיון להחזקת הנשק מצד גורם כלשהו – אף לא הרשות הפלסטינית. ודוק: לרישיון מהרשות הפלסטינית אין כל תוקף משפטי, אך לעתים ניתן ללמוד על מי שטרח ופנה לקבל רישיון כזה, כי הוא אדם נורמטיבי, גם אם פנה לגורם שאינו מוסמך ליתן את הרישיון (והשוו עניין נזאל, לעיל). ניתן היה לצפות כי מי שסבר בתום לב כי ברשותו רישיון כדין, כי היה מעלה טענה זו בהזדמנות הראשונה. לא זו אף זו, העורר נשאל באופן מפורש בחקירתו אם יש לו אישור להחזקת הנשק ותשובתו הייתה שלילית, דבר המעורר קושי ממשי באשר לטענה של החזקת נשק תוך אמונה בתום לב כי קיבל רישיון, גם אם מגורם לא מוסמך כרשות הפלסטינית. שלישית, גם מה שהוצג לי כרישיון, אינו רישיון ממש, אלא מכתב הממוען "לכל המעוניין" ולפיו משטרת חברון הוציאה רישיון נשק לעורר החל בשנת 2013. מעבר לעובדה כי אין המדובר ברישיון של ממש, וכאמור, העורר כלל לא הציג את הרישיון שלטענתו קיבל, גם בתאריכים הרלוונטיים עולה תמיהה נוספת, שכן העורר מסר כי הוא מחזיק בנשק כחמש שנים, בעוד שבמכתב שהוצג נטען כי העורר פנה וקיבל רישיון בשנת 2013, היינו לפחות שנתיים אם לא שלוש שנים לאחר שהחל להחזיק בנשק. מעבר לפער בתאריכים, שהינו פער משמעותי, העורר טען בחקירתו כי כבר בשבוע שלאחר שקיבל את הנשק ירה באמצעותו, והגיע למסקנה כי הוא מקולקל. אם זה המצב, לא ברור מדוע ביקש כלל להוציא רישיון בשנת 2013, כשנתיים לפחות לאחר שהחזיק באותו רובה "מקולקל".

בנסיבות האמורות לעיל, אני סבור כי קיים קושי לקבל את טענות ההגנה, ולקבוע כי עניינו של העורר נכנס לאותם חריגים המצדיקים קביעה בדבר מסוכנות מופחתת המצדיקה חלופה.

העורר החזיק בנשק, שגם אם אינו תקין לחלוטין, שכן מחוות דעת מז"פ עולה שיש בעייתיות בנוקר, ועל כן לא כל לחיצה על ההדק משחררת יריה, היה תקין מספיק כדי לגרום לפגיעה קשה בחייל צה"ל. החזקת הנשק הייתה שלא כדין, כשהעורר ידע על פניו שהוא מחזיק נשק שלא כדין, ואף לא החזיקו במקום מוסתר או מוגן מפני ידיים עוינות.

לנוכח זאת, אינני סבור שיש פגם כלשהו בהחלטת בית משפט קמא ואשר על כן הערר נדחה.

ניתנה היום, 7 בדצמבר 2015, כ"ה בכסלו התשע"ו, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

_________________

המשנה לנשיא