ע"מ 2925/15

לעורר מיוחסת השתתפות בהפגנה בחברון ביום 20.10.15 בשעה 23:00, במהלכה קרא קריאות גנאי לעבר חיילים, ובשלב מאוחר יותר אף יידה לעברם אבנים. העורר נעצר למחרת, כאשר הגיע לאותו מחסום בו היו החיילים. לטענת החיילים, הם זיהו אותו כמי שיידה לעברם אבנים יום קודם לכן. העורר הכחיש כל קשר לאירוע וטען כי לא היה במקום.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלת הזיהוי של העורר כמי שנטל חלק באירוע. לטענת התביעה, קיימות עדויות של שלושה חיילים שהיו במחסום הרלוונטי ביום 20.10.15, והם גם אלה שזיהו אותו למחרת זיהוי ספונטאני, ולכן קיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. טענתו המרכזית של סניגורו של העורר הייתה כי ישנה טעות בזיהוי במקרה זה. העורר הינו אדם נורמטיבי, אב לבת קטנה, שעובד כנהג מונית. הוא כלל לא נטל חלק באירוע המדובר, והחיילים טעו בזיהוי. טענת התביעה התקבלה בערכאה הראשונה, ועל כך הוגש הערר שלפניי. במסגרת הטיעון בפניי חזרו הצדדים על טיעוניהם בערכאה הראשונה והפנו לחומר הראיות בתיק החקירה.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, וקראתי את הראיות עליהן מסתמכת התביעה, הגעתי למסקנה כי קיימת בעייתיות בכל הנוגע לזיהוי של העורר. אקדים ואומר כי אין פירושו של דבר שלא ניתן יהיה להרשיע את העורר לאחר ניהול ההוכחות, ולאחר שמיעת העדים, אולם בשלב הנוכחי קיימת בעייתיות הנובעת מהטעמים הבאים:

האירוע התרחש בשעת לילה. אמנם, החיילים ציינו כי המקום היה מואר בתאורת רחוב, אולם העורר לא ניגש לדבר איתם פנים מול פנים, אלא היה במרחק מסויים של כעשרה עד עשרים מטרים. למחרת הם ראו אותו בשעות יום, בבגדים אחרים, ובחקירתם הם לא מציינים כל פרט ייחודי מלבד טיעון כללי כי זיהו אותו לפי תווי פנים ומבנה גוף.

יודגש, כי עדות של שלושה אנשים כי הם מזהים אדם זיהוי ספונטאני על סמך "תווי פנים ומבנה גוף" יכולה לשמש בסיס להרשעה ולמעצר, אולם כאשר ישנה בעייתיות אינהרנטית בזיהוי, לכל הפחות מצופה כי גורמי החקירה ינסו לעשות מאמץ מינימאלי לבסס את הזיהוי בדרך נוספת, במיוחד כאשר העורר מעלה טענת אליבי. במבט כולל על תיק החקירה, הפגם המרכזי נעוץ בעיקר בנקודה זו. העורר טען בחקירתו כי ערב קודם לכן הסיע את אחיינו לביתו בשעה 21:00. באותו זמן כלל לא הייתה הפגנה. החוקר כלל לא מנסה לשאול אותו היכן היה בשעה 23:00, למעט טענה כללית כי חיילים ראו אותו בשעה 23:00 באזור. החוקר אינו מנסה לברר אם יש לעורר טענת אליבי, והאם המשיך להיות בבית האחיין אותו הסיע.

חקירה המתעלמת מטענת אליבי אפשרית יוצרת מניה וביה בעיה במשקל הראיות, שכל כולן כאמור נובעות מזיהוי ספונטאני. התעלמות מטענת אליבי אפשרית מהווה כשלעצמה הצדקה לנקיטה בחלופת מעצר.

בהקשר זה ראוי לחזור על הדברים שציינתי בע"מ 1549/13 נתשה נ' התביעה הצבאית (פורסם בנבו, 22.5.2013), הנכונים גם כאן:

הרושם העולה מחקירה זו הינה של בדיקה שטחית, בבחינת "לחפש את המטבע מתחת לפנס", מבלי לנסות ולערוך כל בדיקה מעמיקה מעט יותר באופן שאינו מחייב משאבי חקירה ניכרים. חוסר הנכונות של גורמי החקירה לבדוק את גרסת העורר אומרת דרשני. דומה הדבר לחוסר נכונות לבדוק טענת אליבי. בהקשר זה יפים הדברים שנכתבו בבש"פ 3414/92 עבדון נ' מדינת ישראל, (פורסם בתקדין, 14.7.1992):

"...הגיע זמן שהרשות החוקרת תמלא את תפקידה כיאות ולא תתעלם מהחלטות חוזרות ונשנות של בית משפט זה, שכאשר נחקר מעלה טענת אליבי, יש לברר טענתו מהבחינה העובדתית שמא אמת בדבריו. אין לצאת מתוך הנחה נחרצת כאילו טענת האליבי היא חסרת שחר, רק משום שראיות לכאורה שהתגבשו בינתיים נתפסות כסותרות טענה זו.

משהושמעה טענת אליבי על ידי נחקר והוצעו לחוקרים עדים או ראיות שעל פי הנטען יש בהן כדי לאשר טענת אליבי, יש לברר טענה זו בטרם הוסקו מסקנות כנגד הנחקר.

משלא נהגה כן הרשות החוקרת, מאבדות הראיות לכאורה שבידי התביעה מידה מסויימת של משקל. די בכך כדי להצדיק אלטרנטיבה למעצר"

לנוכח הבעייתיות הטמונה בזיהוי שנראה סתמי וללא פרטים ייחודיים, ובהתחשב בשעת הלילה ובמרחק מהעורר, המחדל של אי בדיקת טענת אליבי אפשרית מצדיק במקרה זה נקיטה בחלופת מעצר.

כפי שציינתי בפתח הדברים, אין פירושו של דבר כי לא ניתן להשתכנע מעדות החיילים, לאחר שיעידו במשפט ויעמדו לחקירה נגדית, כי העורר אכן ביצע את העבירה, אולם בשלב הנוכחי די במחדל של אי בדיקת טענת האליבי כדי לגרוע ממשקל הראיות במידה המצדיקה את שחרורו של העורר בתנאים.

אשר על כן אני מורה כי העורר יוכל להשתחרר אם יעמוד בתנאים הבאים:

• יפקיד ערובה במזומן על סך 10,000 ₪.
• תיחתם ערבות צד ג' על ידי שני ערבים בעלי תעודת זהות ישראלית על סך 15,000 ₪ כל אחד.

לא יעמוד בתנאים אלה יובא לבדיקת ערבות בערכאה הראשונה עד ליום 22.11.15.