ע"מ 2699/15

העורר הואשם בבית המשפט קמא ב- 4 פרטי אישום, שעניינם עיסוק בחלקי רכב גנובים. לפי כתב האישום, במהלך החודשים מרץ עד מאי 2015, עמד המערער בקשר עם סוכנים סמויים של המשטרה, ובארבעה מקרים שונים סחר עמם בחלקי רכב, ובהם דלת של רכב (החסרה ידית ומנעול), כנף רכב, פנס, מנוע שמספרו הושחת, רדיאטור (מקרן), אופנוע שלם, ורכב רנו קנגו שלם.

התביעה ביקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בדיון בבקשתה הסכימה התביעה, כי פרט האישום הראשון, שכולל סחר בחלקי רכב שקשה להוכיח כי הם גנובים, לא ישמש בסיס למעצר.

בבית המשפט קמא קבע כב' השופט סא"ל עזריאל כי העורר הוא שניהל את המשא ומתן עם הסוכנים על רכישת החלקים הגנובים, הוא יכול היה לדעת - או לפחות לחשוד - שמדובר בחלקים גנובים (למשל, לאור העובדה שמספר המנוע הושחת), וההסברים שנתן העורר להתנהלותו לא הניחו את דעתו של השופט הנכבד. לאור זאת, הסיק כי יש סיכוי טוב להרשעתו של העורר בעבירות שיוחסו לו, ויש עילת מעצר. למרות שעברו הפלילי של העורר אינו מכביד, הרי לאור פעלתנותו הרבה מול הסוכנים, יש לראות אותו כסוחר ברכוש גנוב, ולפי הפסיקה יש לעוצרו עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש ערר ההגנה.

בדיון בערר טען הסנגור מספר טענות שובות לב: לדבריו, העורר מנהל מוסך ומתעסק בכלי רכב ובחלקיהם בהתאם לחוק; הוא מקפיד לקבל את המסמכים שמעידים שהחלקים שהוא מחזיק אינם גנובים; בחיפוש בביתו ובמוסך שבבעלותו לא נמצאו חלקים גנובים; העורר ידע בשלב מוקדם של הקשר עם הסוכנים, כי מי שמנהל עמו את המשא ומתן הם סוכנים משטרתיים, אך לא חשש מכך משום שהוא מתעסק רק בחלקים חוקיים; הוא ניסה לעזור לסוכנים המשטרתיים כדי לזכות בעתיד בתמיכתם בבקשתו לקבל היתר עבודה בישראל; את החלקים שמסר לסוכנים הוא השיג מאנשים אחרים, מבלי לדעת שמדובר בחלקים גנובים; הוא לא היה מעורב בעסקאות עצמן, ואת החלקים מסרו לסוכנים אנשים אחרים.

עוד טען הסנגור הנכבד, כי העורר סובל מבעיות רפואיות ועליו לעבור ניתוח בירדן; העורר מתגורר בשטח C; שני אנשים נוספים שמעורבים בפרשה שוחררו ממעצר, למרות שהואשמו במספר מקרי סחר ברכב גנוב, ואין סיבה להפלות את העורר לרעה.

התובע המלומד טען, כי בית המשפט קמא ניתח היטב את הראיות ואת משמעותן, ואין סיבה להתערב במסקנותיו, כי מדובר בסחר ברכוש גנוב וכי יש עילת מעצר. אשר להשוואה לנאשמים האחרים בפרשה, הסביר התובע כי אחד מהם שוחרר בשל מצב אישי ומשפחתי חריג בחומרתו, ובית המשפט הצבאי לערעורים אף הדגיש כי שחרורו לא יוכל להוות תקדים למקרים אחרים של עיסוק ברכוש גנוב; נאשם אחר ששוחרר היה רק נהג מזדמן, שמידת מודעותו לטיב החלקים לא הייתה ברורה, וכשנתפסו כלי הרכב שבהם הובילו את החלקים, צומצמה יכולתו לשוב להוביל חלקי רכב גנובים.

עיינתי בחומר הראיות הרב שנאסף בעניינו של העורר, בתמלולים של הקלטות מחקירתו, באמרות שמסר בחקירה, וכן בתיאוריהם של הסוכנים המשטרתיים את התנהלותם מול העורר, צילום של מספר מנוע שנמחק, וחוות דעת של מומחי המשטרה, כי חלקים שנתפסו בעסקאות עם העורר השתייכו לכלי רכב שנגנבו מישראל.

מן הראיות עולה בבירור, כי העורר הוא שניהל את  המשא ומתן עם הסוכנים המשטרתיים, הוא שהשיג את החלקים, קבע את מחירם, תיאם את העברת החלקים לסוכנים, וקיבל לידיו את הכסף.

עוד עולה, כי העורר עוסק בסחר בחלקי רכב, ולכן צריך היה לדעת כי החלקים וכלי הרכב שבהם סחר לא היו חוקיים. בניגוד לטענת ההגנה כי העורר מקפיד לקבל לידיו את כל הרישיונות המעידים על חוקיותם של החלקים שהוא מוכר, העורר לא הצליח להשיג או להציג מסמך כלשהו בנוגע לחלקי הרכב שמכר לסוכנים. בניגוד לטענתו כי סחר בחלקיהם של כלי רכב שהורדו מן הכביש ונמכרו כגרוטאות, הוא אישר כי רכש את כלי הרכב במחיר גבוה, המאפיין כלי רכב תקינים.

הושמעו לעורר הקלטות שונות של שיחותיו עם הסוכנים, והוא אישר כי הוא הדובר בהן. אמנם בחלק מן ההקלטות אמר העורר לסוכן, כי חבר שלו הזהיר אותו מפני הסוכן השני, וחשד שהוא איש משטרה סמוי, וכי הוא לא מודאג כי הוא פועל לפי החוק בלבד; אך הסוכן המשטרתי הצליח להרגיע את העורר ולשכנע אותו, כי האדם האחר אינו סוכן משטרה. לכן, נמשך הקשר בין העורר לבין הסוכנים, והוא המשיך לספק להם את חלקי הרכב, שהוכח בבירור כי הם גנובים.

לא הבנתי את ההיגיון בטענתו של העורר, כאילו ידע שהעומדים מולו הם סוכנים של המשטרה, ופעילותו נועדה לעזור להם במלאכתם, אך הוא מכר להם רק חלקים חוקיים. והרי אם ידע העורר שהם אנשי משטרה, שבהכרח מעוניינים לרכוש חלקי רכב גנובים, כיצד מכירת חלקים חוקיים עוזרת להם?

בניגוד לטענת העורר כי בסך הכל קישר בין הסוכנים לבין אנשים אחרים, עולה מרצף של שיחות כי העורר בדק בעצמו את מקורו של המנוע שנמסר לסוכן, ונוכח במו עיניו כי מדובר במנוע מן הסוג שעליו הוסכם ולא מנוע אחר. בשיחה אחרת אומר העורר, כי לרכב שימכור לסוכן "אין ניירות" כלומר אין לו קבלות או שטר מכר שיוכיח כי מותר לסחור בו. העורר טען בחקירה כי מסמכי הרכב הגיעו לידיו מאוחר יותר, אך לא הציג אותם לחוקרים.

בניגוד לטענתו של העורר כי לא היה מעורב ישירות בעסקה למכירת אופנוע גנוב לסוכן הסמוי, בתיעוד וידיאו של העסקה נראה העורר נוכח במקום ומלווה את העסקה מקרוב.

ראיות אלה ונוספות מקימות סיכוי גבוה להרשעת העורר בעבירות של סחר בחלקי רכב גנובים. הן גם מלמדות בבירור שהעורר בעל גישה ישירה וקלה לרכוש גנוב בהיקף ניכר.  הוא נענה בחיוב לכל בקשה של הסוכנים, לספק להם מגוון של חלקי רכב ממגוון דגמים וסוגים, וכן כלי רכב שלמים גנובים. אפשר להסיק כי לעורר שליטה אישית על תהליכי פירוק כלי רכב – כפי שבאה לידי ביטוי בוויכוח עם הסוכן על סוג המנוע שסופק לו, שבמהלכו אמר העורר כי ראה במו עיניו מאיזה רכב פורק המנוע. אלה מלמדים על הקשר הקרוב של העורר לגניבות רכב, ועל הסיכון הניכר הגלום בו. גם אם העורר לא גונב את כלי הרכב בעצמו, הרי הקשר שלו למחזיקי רכוש גנוב בהיקף גדול, ועיסוקו בהפצת החלקים הגנובים, הופכים אותו לסיכון גבוה לביטחון הציבור ורכושו.

אני מקבל את ההבחנות שעשה בית המשפט קמא בין עניינו של העורר לבין עניינם של מעורבים אחרים בפרשה, ששוחררו ממעצר: בע"מ 2648/15 מחמד שעת, נקבע שהעורר מסוכן וראוי היה להיעצר, אך מצב רפואי קשה של בני משפחת העורר – שהוכח במסמכים מתאימים – שכנע את בית המשפט לשחרר את העורר ממעצר, בתנאי שיפקיד 50,000 ₪ כערבות, וימציא שני ערבים ישראלים שיחתמו על ערבות בסך 50,000 ₪ כל אחד. מעורב אחר בפרשה – העורר ב-ע"מ 2597/15 סאמר פאחורי – שוחרר על ידי ממעצר, למרות שנמצא בסיס מוצק לכתב האישום נגדו. הסיבה לשחרור  הייתה שאותו עורר הוביל רק שני חלקי רכב גנובים בשתי הזדמנויות שונות. הוא לא יזם את ההעברות ולא היה מעורב בגיבוש העסקאות, אלא נענה לפניית העבריין העיקרי להוביל את החלקים, התייצב לחקירה והמשאיות שבהן הובלו החלקים נתפסו בידי המשטרה. הנסיבות הללו אינן מתקיימות בעניינו של העורר שבפניי.