ע"מ 2656/15התביעה הצבאית נ' מאלק גואד גמאל עווד

בפניי, ערעורה של התביעה הצבאית, העוררת על החלטתו של ביהמ"ש קמא בענייננו של המשיב, מאלק גואד גמאל עווד.

למשיב יוחסה תחילה, בכתב האישום, עבירה של זריקת חפץ מבעיר, אלא שבמהלך הדיון דלמטה התברר, גם מהכתובים, כי אין מיוחסת למשיב השלכת חפץ מבעיר, אלא יידויי אבנים בלבד לכיוונה של עמדה צבאית.

ביהמ"ש דלמטה, קבע כי המשיב היה שותף להפרת סדר המונית, שבמהלכה נזרקו בקת"בים לעבר העמדה הצבאית, ברם, שב וציין בהחלטתו, כי זריקת החפץ המבעיר איננה מיוחסת למשיב ומשום זאת, צומצמה ההתייחסות לאשמתו, אך ורק בכל הקשור והנוגע ליידוי אבנים לעבר אותה העמדה.

עוד אציין, כי ביהמ"ש דלמטה שם לנגד עיניו את הנתון, שלפיו האירוע, נשוא תיק זה, אירע ביום 25.07.14 וכי מאז ועד היום, לא חזר המשיב לסורו.

מתוך ההחלטה, שאותה כתב ביהמ"ש קמא, עולה כי נתן דעתו לעובדה שעמדה לנגד עיניו, ושעניינה כאמור, יידויי אבנים בלבד ולא השלכת בקת"בים.

בנסיבות הללו, סבר ביהמ"ש דלמטה, כי את מסוכנותו של המשיב ניתן לאיין על ידי חלופת מעצר, ומשכך גם הורה על שחרורו בהפקדה של 8,000 ₪.

כפי האמור לעיל, ערערה התביעה הצבאית על החלטת ביהמ"ש דלמטה, תוך שהיא סוברת כי מן הראוי היה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

דעתו של הסנגור בתיק זה הייתה שונה לחלוטין, הן לעניין מסוכנות המשיב והן לשאלת הימלטותו מאימת הדין. משכך, עתר לדחיית ערעורה של התביעה הצבאית ולהתרת החלטת ביהמ"ש קמא על כנה.

דיון והכרעה

נכון הוא כי עד לימים אלה, קפץ ביהמ"ש את ידו, שעה שהתייחס לנושא יידוי האבנים בלבד, באשר, משום מה, ולטעמי שלא בצדק, ראה עבירה זו, ככזו הראויה לשקילת הדעת לקולא. אין ספק כי היום, נוכח ריבוי מקרי יידוי האבנים והפגיעות שלצידן, הן הגופניות והן הרכושיות, משתנים פני הדברים, אף כי, ואת זאת יש לציין, כל נושא צריך שייבחן לגופו.

בענייננו, אין זה המקרה הראשון בו עומד המשיב לדין, באשר בחודש מאי 2012, הורשע על פי הודאתו בכך שיידה אבנים לעבר כוחות הביטחון הישראליים. או אז, בגין עברו הנקי, נעתר ביהמ"ש להסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים, והטיל על המשיב עונש מוסכם של 31 ימי מאסר  לריצוי בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי, למשך 4 שנים מיום שחרורו מהכלא.

עינינו הרואות, כי לעניין זה, חזר המשיב לסורו, וגם הפעם, אליבא דביהמ"ש קמא, שב ויידה אבנים לעבר עמדה של צה"ל.

אין להקל ראש בדבר זה ואפילו אירעו הדברים לפני למעלה משנה.

ביהמ"ש דלמטה לא נתן דעתו לשאלות המסוכנות והחשש להימלטות מאימת הדין, כמו גם לשאלת השיקולים הנוגעים להתרעה כללית, שאלות החשובות לענייננו:

עילת המסוכנות, כפי הידוע, הינה עילה עצמאית ודי בקיומו של יסוד סביר וחשש, שהמשיב יסכן ביטחונו של אדם, או ביטחון הציבור, או ביטחון המדינה, במידה ויהלך חופשי, כדי להצדיק את מעצרו עד לתום ההליכים.

ויפים הדברים גם לשאלת החשש מהימלטות מאימת הדין. עבירה של יידוי אבנים כלפי אדם, הינה עבירה חמורה ביותר, וחומרתה, יכול שתלמד על מידת העונש הצפוי למשיב, במידה ויורשע, ולכך, ומשום כך, תהא השלכה על ביסוס החשש להימלטות מהדין.

את שתי השאלות הללו, לא שם ביהמ"ש קמא לנגד עיניו, שאם היה עושה כן, יכול שהחלטתו הייתה שונה, ולו לעניין ההרתעה החשובה כל כך כלפי אחרים.