ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי עופר (בפני כב' השופט סרן נעם ברימן)

בתיק מס' 4594/16 מיום 02.06.16

(הערר התקבל)

תאריך הישיבה: 13 ביוני 2016, ז' באייר התשע"ו.

נגד המשיב הוגש כתב אישום, המייחס לו עבירה אחת של זריקת חפצים לעבר כלי תחבורה נוסע. זאת, על כך שביום 26/5/16, בכביש עטרות-נווה צוף השליך אבן לעבר כלי תחבורה נוסעים בכוונה לפגוע בהם או באנשים שנסעו בהם.

בבית המשפט קמא ביקשה התביעה לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. כב' השופט רס"ן נעם ברימן דחה את הבקשה. הוא ציין בהחלטתו כי אמנם יש הפללה נגד המשיב, והמשיב אכן הודה כי השליך שתי אבנים, אך לטענתו הוא השליכן לעבר כבשים מעדרו ולא לעבר כלי רכב. השופט הזכיר כי החיילים שהיו במקום מסרו, שלא ראו כבשים כלל במקום האירוע, אך בכל זאת ראה לנכון להסתפק בחלופת מעצר, והורה לשחרר את העורר אם יפקיד ערבות בסך 15,000 ₪, יחתים שני ערבים צד ג'  על סך 7,500 ₪ כל אחד, ויתייצב לדיונים במשפטו.

התביעה הצבאית הגישה ערר על החלטת השחרור.

בדיון טען התובע המלומד כי השופט קמא שגה, כאשר העדיף לתת משקל מלא דווקא לגרסת המשיב, והתעלם מן התשתית הראייתית של גרסת התביעה. בשלב המעצר עד תום ההליכים יש לבחון את המשקל הלכאורי של ראיות התביעה ואין מקום לעשות השוואה והערכה מראש של מהימנות גרסתו של הנאשם. העבירה בה מואשם המשיב מקימה עילת מעצר ברורה של מסוכנות.

מנגד טען הסנגור הנכבד כי המשיב הודה בהשלכת האבנים – לעבר כבשים - אך הסביר מדוע עשה כן, ומדוע לא נשקף שום סיכון ממעשיו לכלי הרכב שנסעו בכביש. אין ראיה לכך שהאבנים פגעו או סיכנו מכוניות. מדובר באירוע חד-פעמי, המיוחס לאדם שעברו נקי, הוא עובד כשוטר ברשות הפלסטינית, ותפקידו למנוע השלכת אבנים ופגיעה בכוחות הביטחון. המשיב שוחרר בערבות גבוהה, שיש בכוחה למנוע כל סיכון ולהמריצו להתייצב למשפט, ואין סיבה להתערב בכך.

בתום הדיון הצעתי לצדדים לסיים את התיק העיקרי בהסכמות, ודחיתי את מתן החלטתי לשם כך. הצדדים לא הודיעו לי על מגעים או על הסכמות ביניהם, ולכן ראיתי לנכון לתת היום את ההחלטה.

התשתית הראייתית נגד המשיב ברורה ומוצקה. יש בתיק אמרה של חייל צה"ל, אופיר מזר, ובה הוא מתאר כי ביום האירוע היה במארב בקרבת כביש עטרת-נווה צוף. הוא ראה שלושה אנשים מתקרבים לכביש הראשי, ואחד מהם – שלבש חולצה שחורה – השליך אבן לעבר הכביש. החיילים רצו לעברו ותפסו אותו "ממש לפני שנכנס לבית". לדברי החייל, האבן כוונה לעבר הכביש, שבו נסעו מכוניות, אך לא פגעה בכלי רכב. החייל ציין, כי כאשר עצרו את המשיב הוא טען שהשליך את האבנים לעבר כבשים, אך הוא לא הבין אותו היטב משום שדיבר ערבית.

בתיק החקירה מצויה תרשומת שעשה החוקר בעקבות שיחה טלפונית עם חייל נוסף –  ששמו אורן נחום - שהיה בזירת האירוע. גם חייל זה מסר, כי כלל לא ראה כבשים במקום שבו היה יידוי האבנים.

אני חושב שכב' השופט ברימן שגה כאשר בחר להפחית מאד את משקלן של ראיות התביעה ולתת משקל עודף לגרסתו של המשיב, לפיה השליך את האבנים רק לעבר כבשים מעדרו. אמרות החיילים  סבירות, תומכות זו בזו, ומציינות כי העורר ניסה לברוח לתוך בית סמוך – התנהגות שאינה מתיישבת עם הטענה, שהמשיב ראה כבשים שסטו מן העדר וחייבו השלכת אבנים לעברן.

מול עדויות מפלילות אלה ניצבת גרסתו המיתממת של המשיב, שלא נתמכה בדבר. לא ראיתי בה סיבה לגרוע ממשקלן הלכאורי של ראיות התביעה וגם לא מצאתי סיבה להעריך כי פחת הסיכוי הסביר להרשעת המשיב בדינו, אם יינתן משקל מלא לראיות התביעה.

השלכת אבן בידי אדם  בוגר לעבר כביש ראשי בו נוסעות מכוניות במהירות, מקימה עילת מעצר, גם אם עברו הפלילי של הנאשם נקי. לא ראיתי לנכון להסתפק במקרה זה בחלופת מעצר. לכן, אני מקבל את ערר התביעה, ומורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.

ניתנה היום, 14 ביוני 2016, ח' בסיוון התשע"ו, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.