ע"מ 2362/15 התביעה הצבאית נ' מוסא צאלח מחמוד אלגנימאת

ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל שמואל כ"ץ)

בתיק מס' 4700/15 מיום 26.07.15

(הערר נדחה)

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, נהיגת רכב ללא רישיון, נהיגת רכב העלול לסכן עוברי דרך, נהיגת רכב ישראלי שאינו רשום באזור ושינוי זהות של רכב.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 05.07.15 נהג המשיב ברכב מסוג סוזוקי באלנו, ביודעו כי מדובר ברכב אשר הורד מהכביש, ומבלי שברשותו רישיון נהיגה. ברכב היו חמישה נוסעים נוספים. ניידת סמויה שהבחינה במשיב יוצא לעקיפה בצורה מסוכנת, שחייבה את נהג הניידת להיצמד למעקה הבטיחות על מנת להימנע מפגיעה חזיתית ברכבו, כרזה לו לעצור. המשיב המשיך בנסיעתו למרות קריאות חוזרות ונשנות של השוטרים שהיו בניידת הסמויה. בשלב זה, התפתח מרדף אחר רכבו של המשיב. תוך כדי נסיעה, הצליח נהג הניידת להציב את רכבו במקביל לזה של המשיב. המשיב עצר את נסיעתו, וכך נהגו גם שוטרי הניידת. אולם, כאשר אחד השוטרים התכוון לצאת מהרכב, החל המשיב שוב בנסיעה וברח מהמקום. השוטרים שבניידת חזרו לדלוק אחרי המשיב, כאשר המשיב נוהג בזיג-זג. במהלך נסיעה זו, פגע  המשיב עם רכבו בצידה האחורי של הניידת. זו חסמה את דרכו והוא עצר את רכבו.

על רקע האמור, ביקשה התביעה הצבאית להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא, שקבע כי אמנם מתקיימת כאן חזקת מסוכנות ואף חשש להימלטות, אולם ניתן להפיג את אלו בחלופת מעצר. לאור זאת, הורה בית המשפט על שחרור המשיב בהפקדה כספית והחתמת ערבים.

התביעה הצבאית לא השלימה עם ההחלטה האמורה והגישה ערר, במסגרתו היא טוענת כי מעשיו של המשיב מלמדים על זלזול בוטה בשלומם ובביטחונם של יתר המשתמשים בדרך, ומכאן על מסוכנות. עוד טענה התביעה כי קיים חשש מוגבר להימלטות, על רקע התנהלותו של המשיב במהלך האירוע. התביעה אף הדגישה כי, לשיטתה, אין להסתמך על גרסתו העובדתית של המשיב  שלא הבין שהנוסעים בניידת הסמויה היו שוטרים וכי לא עצר את רכבו עקב תקלה בבלם. לבסוף, הדגישה התביעה את עברו הפלילי של המשיב, אשר לחובתו ארבע הרשעות הקשורות ליציאה מהאזור ללא היתר.

בא כוח המשיב צידד בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתו, אין כל מקום לדחות את גרסתו של המשיב, שלא הופרכה על ידי השוטרים. בעניין זה, הסנגור הלין על כך שיתר נוסעי הרכב לא נחקרו. מעבר לכך, טען הסנגור כי השוטרים לא הפעילו אור מהבהב, דבר המחזק את האמון אותו יש לתת בגרסת המשיב. מכל מקום, הסנגור טען כי המשיב הסיע את אביו לטיפול רפואי וכי עברו אינו רלוונטי כלל לעניין. לבסוף, ציין הסנגור כי בית המשפט קמא קבע תנאי שחרור ראויים.

במישור העובדתי, דומה כי אין אחיזה רבה לגרסתו של המשיב. שוטר וחייל שהיו בניידת מתארים בפרוטרוט קריאות חוזרות ונשנות למשיב לעצור. השוטר אף מציין כי הופעלו "אמצעים דולקים, סירנה וכריזה". התנהלותו של המשיב, אשר עצר את הרכב ולאחר מכן המשיך בנסיעה, ונסע בזגזג, אף היא אינה מתיישבת עם גרסתו.

בנסיבות אלו, יש לקבוע, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי קיימת תשתית ראייתית לעבירות המיוחסות למשיב.

דומני כי אין מחלוקת של ממש באשר לקיומן של עילות מעצר. נהיגתו הפרועה של המשיב אכן סיכנה את הנוסעים בכביש והיא אף מצביעה על חשש ממשי להימלטות. יש לזכור כי המשיב נהג ברכב שהורד מהכביש, מבלי שהוא בעל רישיון נהיגה. עובדות אלו מחזקות את עילות המעצר.

בנסיבות אלו, אין משמעות רבה לסיבה מדוע נהג המשיב כפי שנהג.

על רקע זה, סברתי כי יש לקבל את ערר התביעה הצבאית ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים (וראו  ע"מ 3266/14 כואזבה נ' התוב"ץ (פורסם בנבו, 14.12.14) והפסיקה המצוטטת בו וכן ע"מ 1613/15 התוב"ץ נ' צאלח אלדין (פורסם בנבו, 16.04.15)).  

ברם, עוד בטרם פרסמתי את החלטתי, העבירה הסנגוריה לעיוני דו"ח רפואי, ממנו למדתי שאבי המשיב אושפז במצב קשה בבית החולים בחברון.

על רקע זה, הגעתי למסקנה כי, על אף קיומן של עילות מעצר ברורות, הנסיבות ההומניטאריות מצדיקות לאפשר למשיב לשהות לצד אביו.

בנסיבות אלה, הנני דוחה את הערר. המשיב יוכל להשתחרר בתנאים שנקבעו על ידי בית משפט קמא. מובן כי המשיב מוזהר שאם לא יעמוד בתנאי השחרור, ייעצר ללא אפשרות שחרור.