ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי  ביהודה (בפני כב' השופט רס"ן חיים בלילטי)

בתיק מס' 3554/15 מיום 11/06/15

(הערר נדחה)

תאריך הישיבה: 17 ביוני 2014, ל' בסיוון התשע"ה.

ערר הסנגוריה על החלטת ביהמ"ש קמא להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ארבע עבירות. שתי העבירות הראשונות עניינן סחר בציוד מלחמתי וניסיון לסחר בציוד מלחמתי. שתיהן בוצעו בחודש פברואר 2015 כאשר, על פי הטענה, העורר מכר תשעה כדורים לאוסייד אבו עאדי וביקש מאוסייד לקנות ששה כדורים. אוסייד השיב כי אין לו כדורים מהסוג המבוקש. לעורר מיוחסת עבירה נוספת של סחר בציוד מלחמתי, בכך שבאוגוסט 2014, מכר לאוסייד שני רימוני גז. לבסוף, מואשם העורר בכך שבין השנים 2009 ל-2013, יידה אבנים ובקבוקי צבע בהזדמנויות רבות, לעבר כוחות הביטחון.

העורר נעצר תחילה עד לתום ההליכים, בהסכמת ההגנה, תוך שמירה על הזכות להגיש בקשה לעיון חוזר, ללא צורך בהוכחת שינוי נסיבות. ואכן, בקשה שכזו הוגשה והיא נשוא הערר הנוכחי. זאת, מאחר שביהמ"ש קמא דחה את טענות הסנגוריה להפליה בין העורר לבין שותפו מוחמד אבו רחמה. בהחלטתו, הבחין ביהמ"ש קמא בין עניינו של אבו רחמה הנ"ל, לבין עניינו של העורר. ביהמ"ש קמא ציין כי בעניינו של אבו רחמה התקבלו ראיות למרב העבירות בשנת 2014, אולם מטעמים שלא הובהרו, הוחלט לשחררו. החלטה זו לא השתנתה, גם לאחר קבלת ראיות נוספות הנוגעות למכירת רימון גז, לאור השיהוי הרב שחל במעצר. ביהמ"ש קמא קבע כי, לעומת זאת, בעניינו של העורר לא חל שיהוי, שכן הראיות כולן התקבלו לאחרונה. ביהמ"ש סבר כי המעשים המיוחסים לעורר מקימים עילת מסוכנות, במיוחד לאור הצבר העבירות. בעניין זה, הדגיש ביהמ"ש קמא את מעורבותו של העורר במשך שנים במעשים רבים של יידוי אבנים ובקבוקי צבע, ובהמשך בסחר באמצעי לחימה. משכך, ובהעדר חלופה, הורה על מעצר עד תום ההליכים.

הסנגוריה אינה משלימה עם ההחלטה האמורה. לטעמה, ביהמ"ש קמא שגה עובדתית, שכן חומר הראיות הקושר את העורר לעבירות, מכיל הפללה דומה של השותף אבו רחמה. בנסיבות אלו, משלא מצא ביהמ"ש קמא להורות על מעצרו של אבו רחמה, גם לאחר קבלתן של הראיות החדשות, לא היה מקום להורות על מעצרו של העורר. הסנגור הוסיף כי השוני היחיד בין השניים נוגע לעבירת מכירת שמונת כדורי הרובה, אשר אינה יכולה לשנות מהותית את המסוכנות. לחילופין, טען הסנגור כי כלל העבירות אינן מלמדות על מסוכנות גבוהה. משכך, גם אם נתעלם מנושא השיהוי, אין כאן עילה למעצר עד תום ההליכים. לאור זאת, עתר הסנגור לשחרור העורר בתנאים שייקבעו על ידי ביהמ"ש קמא.

התביעה הצבאית ביקשה לדחות את הערר בהסתמך על ניתוח הראיות אותו ערך ביהמ"ש קמא. לדעת התביעה, גם בעניינו של אבו רחמה קמה עילת מסוכנות, אלא שביהמ"ש לא ראה  להורות על מעצר עד תום ההליכים לנוכח השיהוי שחל בין קבלת הראיות לביצוע העבירות העיקריות, לבין מעצרו בפועל. מאחר ששיהוי כאמור לא התקיים בנוגע לעורר, אין מקום להשוות בינו לבין שותפו לחלק מהעבירות.

בחנתי את הראיות עליהן נסמכת התביעה הצבאית. אכן, הפללתו של עד התביעה אוסייד אבו עאדי כוללת התייחסות, לא רק לעורר אלא אף לשותפו אבו רחמה. ברם, לא ראיתי במה טעה ביהמ"ש קמא בניתוח ראיות אלה. מעבר לכך, תמים דעים אני עם ביהמ"ש קמא כי בעניינו של אבו רחמה נוצרה סיטואציה ייחודיות של שיהוי במעצר שהביאה לשחרורו. אין זה המצב בעניינו של העורר, לגביו נסיבה זו אינה מתקיימת. לאור זאת, נותרת בעינה עילת המסוכנות הטמונה בעבירות.

בהעדר תשתית עובדתית זהה, אין לומר שהחלטת השחרור של אבו רחמה צריכה להביא באופן אוטומטי לשחרורו של העורר או כי נוצרת הפליה בניהם.

יחד עם זאת, איננו פטורים מבחינת עוצמתה של המסוכנות האמורה והאפשרות להסתפק בחלופת מעצר.

בעיניי, וזו כנראה הייתה גם עמדתו של ביהמ"ש קמא, אין בעבירות יידוי האבנים כדי לבסס עילת מסוכנות ברמה המחייבת מעצר. מעשים אלה בוצעו על ידי העורר כשהיה קטין, ועל פי כתב האישום הופסקו בשנת 2013, דהיינו לפני כשנתיים. לאור שניים אלה, אין להסיק מהם מסוכנות עכשווית.

עם זאת, סבר ביהמ"ש קמא כי ניתן ללמוד על מסוכנות מכלל העבירות המיוחסות כאמור. גם בקביעה זו לא ראיתי פגם. אכן קריאת הראיות מלמדת על כך שהעורר היה מעורב במספר הזדמנויות בסחר באמצעי לחימה. גם אם אין מדובר בכמות גדולה של אמצעי לחימה או בכלי ירייה, הרי שהעיסוק החוזר בקנייה ובמכירה של אמצעי לחימה כאמור מצביע על מסוכנות. אם נוסיף לכך את דבריו של אוסייד בנוגע להצעתו של העורר להקים חולייה צבאית (ראה זכ"ד מיום 01.04.15), הרי שיש בעבירות לבסס מסוכנות שאינה ניתנת לאיון בחלופת מעצר.

לנוכח האמור, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערר.

ניתנה היום, 23 ביוני 2015, ו' בתמוז התשע"ה, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.