ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט רס"ן ראני עאמר)

בתיק מס' 3789/15 מיום 03.06.15

(הערר התקבל)

תאריך הישיבה: 11 ביוני 2015, כ"ד בסיוון התשע"ה.

נגד המשיב הוגש כתב אישום שייחס לו שתי עבירות של יידוי אבנים. האחת, שהתרחשה לכאורה במהלך שנת 2013, והשנייה שהתרחשה לכאורה בקיץ 2014, לפני כשנה. בית משפט קמא דן בשאלת מעצרו של המשיב, קבע כי קיימות ראיות לכאורה לפרט האישום השני הנוגע ליידוי אבנים לפני כשנה, אלם יש בעייתיות בכל הנוגע לפרט האישום הראשון. לנוכח חלוף הזמן, סבר בית משפט קמא כי המסוכנות קהתה והכף נוטה לשחרור בחלופה, וכך הורה.

בערר התביעה נטען כי בית משפט קמא שגה בן באשר לקביעה כי המסוכנות קהתה, ובמיוחד לנוכח העובדה כי נגד המשיב מתנהל תיק נוסף מהעת האחרונה בגין תקיפת חייל- תיק בגינו שוחרר בערובה. ההצטברות של המעשים מלמדת על מסוכנות שלא ניתן לאיין בחלופה, ומכאן כי יש להורות על מעצרו עד תום ההליכים.

סניגורו של המשיב טען כי חלוף של שנה ממועד ביצוע העבירה האחרונה מקטין עד מאוד את המסוכנות הנובעת מהמשיב, ובכל מקרה אין להתייחס כלל לתיקו הנוסף של המשיב, בגינו לא נעצר כאמור.

דיון והכרעה

לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לקיומן של ראיות לכאורה. גם הצדדים לא הרחיבו יתר על המידה בטיעוניהם בסוגיה זו והמחלוקת התמקדה בשאלת עילת המעצר ובשאלה כיצד יש להתייחס לתיקו הנוסף. כאן המקום לציין כי מפרוטוקול הדיון בערכאה הראשונה עולה כי הצדדים לא התייחסו לתיקו הנוסף של המשיב, וסגיה זו עלתה לראושנה בערר. שקלתי אם אין זה ראוי, לפיכך, להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה, אולם לנוכח אופי טיעון הצדדים בפניי, מצאתי לנכון להכריע בשאלה זו כעת.

כאמור, נקודת המוצא לדיון הינה כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב נטל חלק ביידוי אבנים לפני כשעה במסגרת הפרדת סדר המונית.

סניגורו של המשיב טען כי יש להתעלם מתיקו הנוסף של המשיב, ולא להתייחס אליו כלל, שכן הוא לא הורשע בו. עמדה זו אין לקבל. שאלת המעצר בוחנת קיומן של ראיות לכאורה לסיכוי סביר להרשעה. תיקו הנוסף של המשיב אינו תיק הנמצא בחקירה, אלא תיק בו הוגש כתב אישום, נקבע כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה לביצוע עבירת אלימות של תקיפת חיילים, והסיבה לשחרורו בחלופה הייתה, בין היתק, עברו הנקי (ע"מ 1799/15). אציין כי החומר הראייתי בכל הנוגע לתיקו הנוסף הועמד גם לעיוני, ולמעשה גם הסניגור לא חלק כי קיימות ראיות לכאורה בתיקו הנוסף של המשיב, למעורבותו בתקיפת חיילים לפני מספר חודשים מועט.

שחרורו בתיקו הנוסף נבע כאמור, בין היתר, מהעובדה כי עברו היה נקי, כלומר, נקודת המוצא הייתה כי זו לו הסתבכות ראשונה עם מעשה אלים בניגוד לחוק. דא עקא, מתיקו החדש אנו למדים כי הנחה זו הייתה שגויה וכי המשיב פעל באופן אלים גם בעבר.

יתר על כן, מסקנת בית משפט קמא כי המסוכנות קהתה, ייתכן והייתה יכולה לעמוד לו המשיב לא הייה מסתבך בעבירות אלימות בעת האחרונה, אולם אנו יודעים כי המשיב פעל לכאורה שוב באלימות לפני זמן קצר. עובדה זו, כאמור, לא הייתה לנגד עיניו של בית משפט קמא. לנוכח עובדה זו, לא ניתן לקבל את המסקנה כי המסוכנות הנובעת מנכונותו של המשיב ליטול חלק באירועים אלימים קהתה בחלוף הזמן. ההיפך הוא הנכון, המשיב מלמד בהתנהגותו ככל שזו עולה מהתשתית הראייתית בתיקיו השונים, כי הוא נכון לנקוט באלימות גם היום, ומכאן המסקנה כי מסוכנותו רק גברה. המדובר בהתנהגות אלימה רצידיבסטית, מצידו של אדם בגיר, ועל כן אין מנוס מהמסקנה כי נשקפת ממנו מסוכנות משמעותית שלא ניתן לאיין בחלופת מעצר.

לפיכך דין הערר להתקבל. אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.