ע"מ 2045/16

ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי יהודה (בפני כב' השופט סא"ל שלמה כץ)

בתיק מס' 3541/16 מיום 01.05.16

(הערר התקבל)

תאריך הישיבה: 05 במאי 2016, כ"ז בניסן תשע"ו

לפי כתב האישום שהוגש נגד המשיב, הוא החזיק בביתו במשך 8 שנים שני כלי נשק מאולתרים, האחד דמוי תת-מקלע קרל גוסטב קצר קנה, והאחר ארוך קנה, וכן החזיק שלוש מחסניות שבהן כדורים התואמים את כלי הנשק, ומחסנית אחת התואמת רובה 16-M. המשיב ירה באוויר מכלי הנשק הללו.

לפי חומר החקירה שהוצג בפניי, שני כלי הנשק תקינים, ולפחות אחד מהם מסוגל להמית אדם.

התביעה ביקשה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו.

בבית המשפט קמא דחה כב' השופט סא"ל שלמה כ"ץ את הבקשה והורה לשחרר את המשיב בתנאי שיפקיד ערבות בסך 5,000 ₪ ויחתים שני אנשים על ערבות של 10,000 ₪. בהחלטתו כתב השופט קמא, כי המשיב מצא את הרובים קבורים בין עצי זית, והחזיק בהם במשך כ-8 שנים. הוא בדק את תקינותם על ידי ירי באוויר. למרות שהחזקת אמצעי לחימה מקימה חזקת מסוכנות, הרי במקרה זה אפשר להסתפק בחלופת מעצר, שכן למשיב עבר נקי מהרשעות, ובכל משך ההחזקה לא עשה שימוש אסור ברובים.

התביעה הגישה ערר על החלטה זו.

לטענת התביעה, המשיב הודה בחקירתו במשטרה, כי החזיק ברובים לצורך הגנה על משפחתו במסגרת סכסוך דמים עם משפחה אחרת. הרובים הוחזקו במחסן הבית, במקום שאינו שמור כראוי ומאפשר גישה לזרים. המשיב עשה שימוש ברובים וירה באוויר, מה שחשף את העובדה שיש ברשותו רובים, ומשך תשומת לב של אחרים, שעשויים היו לגנוב את כלי הנשק. הסכסוך בין המשפחות עדיין קיים, ולכן מוסיף להתקיים גם הסיכון שהמשיב יחזור להחזיק בנשק לצורך הגנה עצמית. החזקת נשק ללא היתר פותחת פתח לנפילת הנשק לידיים לא אחראיות ואף עוינות, בייחוד בימים אלה של "פיגועי יחידים", ולכן יש בה סיכון המצדיק מעצר.

הסנגור ביקש להותיר על כנה את החלטת השחרור של המשיב. לדבריו, מדובר באדם בן 46, נשוי לשתי נשים ואב לעשרה ילדים, שכעת התבשר שאשתו השנייה הרה ללדת שוב. הוא לא רכש את כלי הנשק אלא מצא אותם, והשימוש שעשה בהם היה לצורך בדיקת תקינותם ולא למטרה אחרת. אמנם יש סכסוך בין משפחות אך המשיב לא עשה במסגרתו שימוש בנשק עד כה. עוד טען, כי המשיב סובל מבעיה רפואית אך לא מסר מסמכים כלשהם התומכים בטענה זו.

יש לציין, כי לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, ומאחר שהמשיב הודה למעשה בעובדות כתב האישום, הצעתי לצדדים לסיים את התיק בערכאה הראשונה, ללא צורך בהכרעה בערר. לבקשת הסנגור דחיתי את מתן ההחלטה כדי לאפשר לצדדים להידבר ולהגיע להסכמות, אך מאחר שהמשפט בערכאה הראשונה לא הסתיים עד כה, ראיתי לנכון לתת את החלטתי כעת.

החזקת נשק אסורה בידי אנשים "נורמטיביים" לכאורה, שאינם סוחרים בו ואינם עושים בו שימוש עוין, היא עבירה שמעוררת דילמה לא פשוטה. מצד אחד, מדובר בעבירה המקימה חזקת מסוכנות שעל הנאשם מוטל לסתור אותה (סעיף 21א(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, יחד עם סעיף 144 לחוק העונשין). אולם, כפי שקבעתי ב-ע"מ 1397/11 מרואן דאהר, אפשר יהיה לסתור את החזקה לא רק במקרים נדירים וחריגים, אלא אם יוכח כי הנאשם אינו אדם מסוכן במידה המחייבת מעצר. לשם כך יש לשקול את מכלול הנסיבות ולבחון אם אכן קיים סיכון גבוה, כי לאחר שחרורו של הנאשם מן המעצר הוא ישוב להחזיק בנשק, והאם די יהיה בתנאים שיקבע בית המשפט כדי להפחית סיכון זה עד לרמה שאפשר לשאתה.

במקרה זה, אמנם קשה להאמין לסיפורו של המשיב, כי מצא את כלי הנשק במערה כך סתם, רק משום שנצצו מרחוק בלילה. אך אין בפניי הסבר אחר, והגרסה הזו אינה בלתי סבירה. המשיב הוסיף לאמינותו כאשר הודה בחקירתו בכך שירה בנשק וכי הוא שמח שהיה ברשותו נשק זה, משום שיש לו סכסוך עם משפחת אשתו.

כלי הנשק שנתפסו הם רובים "התקפיים", שלמרות שהם מאולתרים בכוחם לפגוע או להמית אדם. מצד שני, השימוש היחיד שעשה המשיב בנשק במהלך 8 שנות ההחזקה בו  – גם לפי גרסת התביעה – היה ירי באוויר לצורך בדיקתו. הנשק נתפס ומוחזק בידי המשטרה, ואין בחומר הראיות סיבה להניח כי עם שחרורו ממעצר המשיב ינסה להשיג כלי נשק נוספים.

להיפך, אפשר להניח כי השהות עד כה במעצר הבהירה למשיב, שעברו הפלילי נקי, את המחיר שישלם אם ישוב להחזיק בנשק בלא היתר כדין.

בנסיבות אלה, לא אוכל לומר שהשופט קמא שגה בהחלטתו במידה המצדיקה את התערבותי ואת שינוי ההחלטה.