ע"מ 1955/16

ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל משה לוי)

בתיק מס' 3179/16 מיום 04.04.16

(הערר נדחה)

תאריך הישיבה: 02 במאי 2016, כ"ד בניסן התשע"ו.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תמיכה בארגון עוין ועבירה של הסתה.

כתב האישום מפרט כ-13 פרסומים בדף הבית של העורר ב"פייסבוק", בהם תמונות ודברי תמיכה בארגון החמאס ובמחבלים שנהרגו, שפורסמו בין נובמבר 2015 לבין מעצרו, בחודש מארס 2016. אותם פרסומים זכו למאות סימני חיבוב. כמו כן, מיוחס לעורר פרסום, באותו דף, של  כ-30 פרסומים, שנועדו להשפיע על דעת הקהל, באופן העלול לפגוע בשלום הציבור או בסדר הציבורי, ביניהם תמונות נרצחים בפיגועים, קריאה לביצוע פיגועים, דברי עידוד להמשך ה"אינתיפדה" ולפעילות אלימה כלפי אזרחים ולחיילים, דברי שבח למבצעי פיגועים ועוד. גם פרסומים אלה זכו לסימני חיבוב רבים.

התביעה הצבאית עתרה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. בהחלטתו, המקבלת בקשה זו, קבע בית המשפט קמא כי נמצאו ראיות לכאורה לעבירות. ביהמ"ש התייחס בקצרה לטענת הסנגור, לפיה הפרסומים אינם פרי מעשיו של העורר, וקבע כי סוגיה זו, מן הראוי שתידון בהליך העיקרי. בית המשפט קמא הזכיר את הלכת ביהמ"ש לערעורים, לפיה המחזיק בחשבון פייסבוק אחראי לפרסומים שמתפרסמים במסגרת חשבון זה. בנוסף, קבע ביהמ"ש קמא כי כמות הפרסומים ומהותם, מקימים עילת מעצר של מסוכנות.

מכאן ערר הסנגוריה, במסגרתו נטען כי העורר אינו אחראי לפרסומים האמורים. בעניין זה, נטען כי חשבון הפייסבוק של העורר נפרץ בשנת 2014, והוא אף הודיע על כך להנהלת פייסבוק, ושינה את הסיסמא. לראיה לכך שגורם זר עושה שימוש בחשבון, הביא הסנגור צילום של פרסומים שנעשו בחשבון לאחר מעצרו של העורר. עוד טען הסנגור כי נסיבות העורר מצדיקות את שחרורו. הסנגור התייחס לעובדה כי העורר כבן 50, בעל עבר נקי, שמרכז חייו בארצות הברית, וכן לכך שהוא נעצר בעת ביקור משפחתו באזור. בנסיבות אלו, עתר הסנגור לשחרור מרשו בתנאים מגבילים שייראו לנכון לביהמ"ש.

מנגד, טענה התובעת כי לצד הפרסומים המתוארים בכתב האישום, מצויים בחשבון תכנים אישיים רבים, חלקם אף מתחילת שנת 2016. עוד הפנתה התובעת לדבריו של העורר כי חלק מהפרסומים הם פרי יוזמת אשתו ובתו. כל אלה אינם מתיישבים עם טענת פריצת החשבון. באשר לפרסומים שהתפרסמו לאחר המעצר, הגישה התביעה הודעה מעדכנת, לפיה יום לאחר הדיון, החשבון כבר אינו פעיל. על רקע זה, נטען כי ייתכן שבני משפחתו של העורר העלו את הפרסומים האמורים, מתוך מטרה לעורר ספק באשר לשיוך החשבון אליו. לשיטת התביעה, אכן מתקיימת עילת מעצר מובהקת לאור הכמות הנרחבת ביותר של הפרסומים ודברי התמיכה והשבח לחמאס ולפיגועים שבוצעו בעת האחרונה. בעניין אחרון זה, הפנתה התובעת גם למספר הרב של סימני חיבוב, להם זכו הפרסומים.

בתום עיון בראיות, לא מצאתי בסיס עובדתי משמעותי התומך בטענת העורר כי חשבון הפייסבוק שלו נפרץ כאמור. העורר אמנם טוען כי החשבון נפרץ בשנת 2014, אולם, בד בבד, הוא מציין כי אחזר את הסיסמא ושינה אותה. על רקע זה, קשה לקבל את הטענה כי מאז נפרץ החשבון לא נכנס אליו כלל. לא זו אף זו, אלא שאכן חשבונו כולל תמונות אישיות רבות, שאינן תומכות בטענה כי החשבון אינו עוד בשימושו. דף הפרופיל של החשבון כולל תמונה של העורר ומצויות בחשבון תמונות אישיות נוספות מחודשים ינואר ומרץ 2016. כלל האמור, אינו מתיישב עם אפשרות שהחשבון נפרץ והתכנים שהועלו אינם של העורר.

באופן דומה, יש לדחות את טענת העורר בנוגע לאפשרות כי בני משפחתו העלו פרסומים בחשבונו. בנוגע לטענה זו, שנטענה בחצי פה, יש להעיר שתי הערות. ראשית, החזקה שנקבעה בפסיקת בית משפט זה, על יסוד סעיף 1 (11) לצו בדבר פרשנות [נ"מ], תשע"ד-2013 , לפיה המשתמש בחשבון פייסבוק אישי מוחזק כמי שפרסם את תוכן הדברים שפורסמו בחשבונו, כל עוד לא סתר חזקה זו (ראו ע"מ 1222/16 התביעה הצבאית נ' חאמד, וכן ע"מ 1743/16 ג'עפר נ' התביעה הצבאית), שרירה וקיימת בעניינו. העורר לא הביא ראיה התומכת בטענתו כי אשתו או בתו הן אשר העלו את הפרסומים נשואי כתב האישום, למרות שאפשרות זו הייתה פתוחה בפניו. די בקביעה זו על מנת להגיע למסקנה כי, בשלב זה של ההליך, הראיות מבססות לכאורה את טענת התביעה שהעורר הוא אשר פרסם את הפרסומים נשואי כתב האישום. מעבר לכך, ולמעלה מן הצורך, יש לציין כי ככל שהעלאת תכנים אסורים הייתה בידיעת ובהסכמת מחזיק החשבון, הרי שעל פני הדברים, חב הוא אחריות פלילית כשותף או כמסייע לביצוע העבירה. לבסוף, אעיר כי יש מקום לבחון האם מסירת פרטי החשבון לאחר, מתוך ידיעה כי הוא עשוי להעלות בו תכנים, מקימה אחריות של מחזיק החשבון כלפי פרסומים אלה, ולכל הפחות חובה של המחזיק החשבון להשגיח מה הם הפרסומים המועלים בחשבונו על ידי אחר בר רשות.

העולה מן המקובץ, כי בין כה ובין כה, אין אחיזה משמעותית בראיות לטענות העורר שהפרסומים המצויים בחשבונו לא הועלו על ידו, בהסכמתו או מטעמו. מכאן, כי אף אני בדעה שקיימת תשתית ראייתית לכאורית למיוחס לעורר בכתב האישום.

בעניין אלחרוב, עמדתי בהרחבה על שיקולי המעצר והשחרור בעבירות הסתה ותמיכה בארגון עוין. באותו עניין קבעתי כי שאלת קיום עילת מסוכנות, תיבחן בהתאם למידת "ההשפעה האפשרית של הדברים, תוך התמקדות בדמות הנאשם, השפעתו הציבורית, היקף הפרסומים, מהותם ותפוצתם". באותו עניין, הודגש כי קיימת הבחנה בין הסתה לביצוע מעשים אלימים, אשר ככלל מסוכנותה ברורה יותר, לבין הזדהות או תמיכה בארגון עוין, לגביה נדרשות נסיבות ייחודיות לביסוס מסוכנות השוללת חלופה (ע"מ 1150/16, אלחרוב נ' התוב"ץ (טרם פורסם)).

על יסוד אלה, יש לקבוע כי בענייננו מתקיימת עילת מסוכנות ברף הגבוה. העורר פרסם פרסומים רבים מאוד, על פני תקופה לא קצרה ובאינטנסיביות. פרסומים אלה כוללים הן הסתה ישירה לאלימות ולביצוע פיגועים והן דברי תמיכה מפורשים בארגון חמאס ובפעולותיו הרצחניות. לפרסומים תפוצה בהיקפים רחבים, וחלקם זכו למאות רבות של סימני חיבוב, המלמדים על השפעתם על הלכי הרוח של ציבור משמעותי.

העובדה כי העורר מתגורר דרך קבע מחוץ לאזור, אינה משנה את פוטנציאל הסיכון והנזק הביטחוני הטמון בפרסומיו. על כן, אין לעובדה זו משמעות רבה, בבחינת עילת המעצר והאפשרות להזדקק לחלופה.

אזכיר עוד את שקבענו באשר לקושי לפקח ולמנוע באופן אפקטיבי ביצוע עבירות חוזרות, בשל הנגישות המוחלטת לרשת החברתית והאפשרויות הרבות להסוות זהות העושה שימוש בה (ראו עניין אלחרוב הנ"ל). שניים אלה, מצמצמים מאוד את האפשרויות למצוא חלופה אפקטיבית.

לאור כלל האמור, ומשלא מצאתי כי קיימת חלופה אפקטיבית למעצרו של העורר, הנני דוחה את הערר.