ע"מ 1912/16 פדל גאדאללה נ' התביעה הצבאית

ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל מנחם ליברמן)

מיום 14.04.16

(הערר נדחה)

תאריך הישיבה: 17 באפריל 2016, ט' בניסן התשע"ו.

העורר עצור לצורך חקירה מאז 11/4/16, בחשד למעורבות בפעילות מסוכנת נגד ביטחון האזור.

ביום 14/4/16 ביקשו גורמי החקירה להאריך את מעצרו ב- 15 יום לצורך המשך החקירה, אך בית המשפט קמא אישר הארכה ל- 8 ימים בלבד. תקופה זו מסתיימת ב- 21/4/16. זאת, לאחר שמצא כי קיים יסוד סביר לחשד נגד העורר, וכי החקירה בראשיתה ויש למצותה, אך ראוי להגביר את פיקוח בית המשפט על החקירה מכיוון שהעורר היה מנוע באותה עת מלפגוש סנגור.

על החלטה זו הוגש ערר מטעם העצור.

בדיון בפניי העלה בא כוחו של העורר מספר טענות, שזו תמציתן: העורר הוא אזרח ישראלי, בן 52, אשתו וגם הידועה בציבור שלו וילדיו כולם ישראלים ומתגוררים בישראל, ומרכז חייו בישראל; כיוון שהוא ישראלי צריך היה לקבל אישור של פרקליטות המדינה לעוצרו ולהביא אותו לבית משפט צבאי באזור; אין סמכות לבית המשפט הצבאי, ולחלופין צריך היה להחיל עליו את דיני המעצרים הישראליים ולדון בעניינו בבית משפט ישראלי; במקום זאת, עצרו אותו וערכו חיפוש בביתו ללא צו וללא התראה מוקדמת; העורר תושאל רק פעם אחת בידי חוקר שב"כ, ולא נחקר תחת אזהרה אפילו פעם אחת; לא הוצגו בפני העורר החשדות נגדו; בית המשפט קמא לא נימק כראוי את החלטתו להאריך את המעצר, ולא ברור מה עילת המעצר; צריך לשחרר את העורר בתנאים, וישנם ישראלים שיכולים לשמש ערבים למילוי תנאי שחרורו.

התובע השיב כי לפי מבחן "מרב הזיקות", עניינו של העורר קשור לאזור, ולכן הארכת מעצרו בפני בית משפט צבאי באזור הייתה נכונה. מעשה העבירה המיוחס לעורר נעשה באזור; לעורר תושבות ישראלית מכוח איחוד משפחות ואין לו אזרחות ישראלית;  החקירה בעניינו בראשיתה, ולפעמים צורכי החקירה יוצרים מצב שבו נדרשת רק חקירה פרונטאלית אחת של העורר, ונעשות פעולות חקירה אחרות, שאינן תלויות במפגש של העורר עם חוקר. יש עילת מעצר של מסוכנות וצורך למצות את החקירה, ולכן יש להשאיר את החלטת בית המשפט קמא על כנה.

יש מענה פשוט לטענות ההגנה, בעניין מקום הפורום הנאות והדין הנכון לדון לפיהם את העורר: כפי שקבעה פסיקה רבת שנים, סמכותו של בית המשפט הצבאי באזור מותנית רק בכך שנעברה מקצת עבירה בתחומי האזור, או שנעברה עבירה שנועדה לפגוע בביטחון האזור. לפי החקיקה כלשונה, אפשר לעצור אזרחים ישראלים ולהעמידם לדין בבית המשפט הצבאי. ההחלטה אם לעשות כן נתונה לתביעה הצבאית, מכוח הנחיותיה שלה והנחיות פרקליטות המדינה. השאלה, אם התקיים מבחן מרב הזיקות, המצדיק להעמיד ישראלי בפני בית משפט צבאי, אין מקומה בבית משפט כזה; אם יש השגה על החלטת התביעה להעמיד לדין באזור, אפשר לתקוף את ההחלטה בדרך המקובלת, שבה תוקפים החלטות של רשות מנהלית ישראלית.

למעלה מן הדרוש כרגע אעיר, כי לא הובהר בפניי עד תום, אם העורר אזרח ישראלי או תושב בלבד. העורר טען כי הוא רשאי להצביע לכנסת, וסנגורו הציג בפניי תמונה של דרכונו, ובו רשום שאזרחותו ישראלית. מצד שני, התביעה הציגה מסמכים, שבהם נכתב כי הנושא נבדק ונמצא שהעורר תושב ישראל בלבד ולא אזרח ישראלי, וכי מרכז חייו באזור ולא בישראל. ראוי שהסוגיה תתברר עד תום, שכן הניסיון מלמד שהעמדתו לדין באזור של אזרח ישראלי נעשית במקרים נדירים ביותר, ואם יתברר בהמשך כי העורר אכן אזרח וכי אין חשודים נוספים בעבירה שהם תושבי האזור, ייתכן שמבחן מרב הזיקות יניב תוצאה אחרת.

אשר לחקירת העורר: דעתי אינה נוחה מהתקדמות החקירה עד כה ומהתוכנית להמשכה. קשה לקבל מצב שבו חשוד מצוי 7 ימים במעצר ופוגש חוקר פעם אחת בלבד, לשיחה שעיקרה קבלת נתוני רקע אישיים, ואין בה ניסיון ממשי לברר עם העורר את החשדות נגדו. אכן, תיאורטית צודק התובע, כי לא תמיד תושג ההתקדמות בחקירה במפגשים של חוקר עם החשוד; אך הניסיון מחקירות אחרות מלמד, שאפשר לעשות פעולות לא מעטות המערבות את הנחקר, כדי לקדם את החקירה ולברר את החשדות, במקביל לפעולות במישורים אחרים. שיחה אחת בין חוקר לחשוד במהלך 7 ימי החקירה הראשונים בתנאי מעצר מותירה רושם רע. הוא גם עלול לשמש את המתנגדים לתקופות המעצר הממושכות שבדיני המעצרים של האזור, בייחוד כשמדובר בנחקרים ישראלים.

החשדות נגד העורר מחייבים בירור מהיר, לא רק משום שמדובר בעבירה חמורה, ובעצור שעד עתה היה מנוע מלפגוש סנגור, אלא משום שבשלב זה הראיות אינן חד-משמעיות ויש אפשרות שהעורר כלל אינו אשם במה שמיוחס לו. על רקע זה, תוכנית החקירה אינה משביעה רצון. הוצגו בפניי פעולות חקירה, שלא ברור מדוע לא נעשו כבר; לוח הזמנים לחלקן ארוך מדיי; וחלק מהן אפשר לעשות בו-זמנית עם פעולות אחרות.

לכן, הקיצור של תקופת המעצר, שעליו הורה כב' השופט ליברמן, נותר נכון גם לאחר שהוסרה מניעת המפגש בין העורר לבין סנגורו.

למרות הביקורת שמתחתי על התנהלותן של רשויות החקירה עד כה, הרי לאור קיומן של ראיות המקימות חשד סביר למעורבות העורר בעבירה חמורה, הצורך למצות את החקירה ולמנוע את שיבושה, וקיומן של פעולות חקירה נדרשות, לא ראיתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. יש לצפות, כי מעתה יפעלו גורמי החקירה ביתר מרץ כדי לקדם את החקירה, ולברר האם העורר מעורב בעבירה אם לאו.

הערר נדחה.