ע"מ 1871/16

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לחייל ונהיגת רכב ישראלי שאינו רשום באזור.

סיפור המעשה, שאינו במחלוקת בין הצדדים, הוא כי ביום 29.03.16, הגיע המשיב לאזור חיזמה, כשהוא נוהג ברכב ישראלי גנוב. ניידת משטרה, אשר דווחה על מסלול נסיעתו של הרכב, הבחינה בו וחסמה את דרכו, תוך שמוקמת חסימה נוספת על ידי שוטרים באזור היישוב אדם. משהבחין הנאשם בניידת, החל בנסיעה במהירות מופרזת לעבר החסם, אך הוא נעצר בפקק. לאור זאת, נסע בפראות לאחור והתנגש בחלק הקדמי של הניידת שנסעה אחריו. כתוצאה מכך, נגרם נזק לניידת. המשיב יצא מהרכב והחל לנוס מהמקום, אך נתפס לאחר מרדף. במהלך מעצרו, התנגד, נאבק עם השוטרים והתפרע.

על רקע מעשים אלו, ביקשה התביעה להורות על מעצרו עד תום ההליכים של המשיב.

בקשה זו נדחתה על ידי ביהמ"ש קמא, שציין כי, מלכתחילה, נעצר המשיב בגין עבירת גניבת הרכב והעבירות המתוארות בכתב האישום, בהתאם לסמכויות המעצר לפי החוק הישראלי. לאחר שבימ"ש השלום והמחוזי הורו על שחרור המשיב בתנאים, הועבר הטיפול בעניין לתביעה הצבאית, והוגש כתב האישום הנוכחי.

ביהמ"ש קמא סבר כי גם אם בנסיבות רגילות היה מקום להורות על מעצר עד תום ההליכים, לנוכח עובדה ייחודית זו, נראה כי נפגעו זכויותיו של המשיב לניהול הליך הוגן. לאור זאת, פסק ביהמ"ש לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים, בראשם הפקדת 15,000 ₪.

מכאן ערר התביעה הצבאית. לשיטתה, בתי המשפט הצבאיים כלל אינם כבולים להחלטות שהתקבלו על ידי בתי המשפט האזרחיים, שכן אלו התייחסו לעבירת הגניבה, בעוד הבקשה הנוכחית מתייחסת לעבירות האחרות שבוצעו לכאורה, כמתואר לעיל. התביעה הדגישה כי גם אם הורו בתי המשפט האזרחיים על שחרור בעבירת הרכוש שיוחסה למשיב, קרי גניבת רכב, אין בדבר לבטל את המסוכנות העצמאית הנלמדת מהעבירות שנעברו על ידי המשיב במהלך מעצרו.

על רקע האמור, ובשים לב לעברו הפלילי המוכתם של המשיב, שהורשע בעבירות ביטחוניות שנועדו לפגוע בחיי אדם, ונידון לתשע שנות מאסר, סבורה התביעה כי יש להורות על מעצר עד תום ההליכים, ללא חלופה.

מנגד, טענה הסנגורית לפגיעה חמורה במשיב, שהועמד לדין בגין אותם מעשים בפני ביהמ"ש בישראל, ורק לאחר שהסתבר לרשויות האכיפה כי בתי המשפט אינם מתכוונים להורות על מעצרו עד תום ההליכים, הוחלט להעביר את עניינו למערכת הצבאית ולהגיש את כתב האישום הנוכחי. לדעת הסנגורית, מדובר במעשה שלא יעשה, ומשכך יש להורות על שחרור המשיב.

מעיון בדו"חות הפעולה שנערכו על ידי השוטרים שהיו מעורבים במעצרו של המשיב, עולה כי לאחר שהמשיב זיהה את הניידת, החל בנסיעה מהירה במטרה לברוח, עד שנחסמה דרכו בעקבות פקק. בשלב זה, נסע בפראות ופגע ברכב המשטרתי כמתואר. המשיב יצא מהרכב והחל בריצה, אך הוא נעצר על ידי השוטרים. יחד עם זאת, מהראיות עולות מספר נסיבות הראיות לציון. ראשית, אין מדובר בבריחה ממושכת של המשיב ואף לא בנסיעה בעלת מסוכנות לנוסעים בכביש. שנית, גם התנגשותו של המשיב ברכב המשטרתי, לא גרמה לנזק לשוטרים שהיו בניידת, ואף לא לנזק משמעותי לניידת או לרכב בו נסע המשיב. שלישית, לא התרשמתי כי המשיב נהג באלימות משמעותית בעת מעצרו. השוטר העוצר מציין כי קפץ על המשיב במהלך הבריחה והפיל אותו לרצפה "כאשר הוא מתנגד", אך מיד השוטרים הצליחו להשתלט עליו ולאזוק אותו. זאת, בעוד שוטר אחר מציין כי לא נעשה שימוש בכוח, מלבד לצורך אזיקתו של המשיב.

בשים לב לנסיבות האמורות ולעובדה כי אף אני סבור שבקשת המעצר הנוכחית מעוררת קושי לאחר שבקשב דומה נדחתה ע"י שתי ערכאות אזרחיות, כאשר כל נסיבות האירוע היו פרוסות בפני אותן ערכאות , מגיע אני למסקנה כי החלטת ביהמ"ש קמא ראויה בנסיבות הייחודיות של מקרה זה .

לנוכח האמור, הנני דוחה את ערר התביעה.

המשיב יוכל להשתחרר בתנאים שנקבעו ע"י ביהמ"ש קמא.

ניתנה היום, 21 באפריל 2016, י"ג בניסן התשע"ו, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר העתק החלטה זו לידי הצדדים.

_________________

נשיא