ע"מ 1331/16 מוחמד וחיד בדר אבו פארה נ' התביעה הצבאית

כתב האישום מייחס לעורר עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 27.12.15 נהג העורר במונית ובה ששה נוסעים נוספים. בסמוך לכרמי צור ביצע העורר פניית פרסה על קו הפרדה רצוף. שוטרים בניידת משטרה שנסעה במקום הבחינו בעבירה שביצע, הפעילו את הסירנה ואת האורות המהבהבים של הרכב המשטרתי, וכרזו לעורר לעצור. העורר החל להאט ופנה לשול הדרך הימני. ניידת המשטרה עברה אותו במעט ופנתה אף היא לשול הדרך. בשלב זה, ביצע העורר פניית פרסה חדה, תוך שהוא מאלץ רכב לסטות מהנתיב על מנת שלא להתנגש בו, ומשאית שבאה ממול לאותו רכב נאלצה לעצור בפתאומיות. השוטרים ביצעו אף הם פניית פרסה והחלו במרדף אחר העורר. רק לאחר פרק זמן בו הצליחו לעקוף את העורר ולחסום את דרכו, הוא עצר שוב.

הערר שלפניי מכוון נגד החלטת בית משפט קמא שהורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

לטענת הסניגור, בית משפט קמא שגה כאשר קבע שקיימות ראיות לכאורה בעניינו של העורר. לטענתו, העורר ביצע עבירת תעבורה פשוטה של ביצוע פנייה לא חוקית. לאחר מכן בשום שלב לא יצר סיכון להתרחשות תאונה, אלא המשטרה היא שיצרה את הסיכון לאחר שעצרה באמצע הכביש. עוד נטען כי העורר הוכה על ידי אחד השוטרים.

התביעה השיבה כי קיימת תשתית ראייתית כאמור בעדויות השוטרים. העורר יצר מצג כאילו הוא עוצר, וכשהשוטרים החליטו לצאת מרכבם, ביצע פניית פרסה חדה מאוד, ויצר סיכונים משמעותיים בהתנהגות זו. מעצרו התרחש רק לאחר מרדף, דבר המלמד גם על חשש להימלטות מאימת הדין. עוד צויין כי העורר בעל עבר תעבורתי, לרבות פסילה מותנית ברת הפעלה, וביצע את העבירות הגם שהיו ברכבו שישה נוסעים, דבר המעצים את המסוכנות. בנסיבות אלה, אין מקום לחלופת מעצר.

דיון והכרעה

ראיות לכאורה

כתב האישום מבוסס על עדויות שני השוטרים שהיו בניידת.

השוטר יונתן מועלם ציין בעדותו כי הרכב של העורר לא עצר בתמרור עצור בפניה ימינה ליציאה מהכפר, המצוי דרומית לכרמי צור, וכן ביצע פניית פרסה על קו הפרדה רצוף. לדבריו ראו את עבירת התנועה במלואה, הגם שהיו לפניהם שני כלי רכב. הם מיד הפעילו מהבהבים וסירנה, עקפו את שני הרכבים וכרזו למונית של העורר בערבית ובעברית לעצור. לטענתו, העורר לא עצר. הם נסעו במקביל אליו, פתחו את החלון כדי שיראה שהם שוטרים וסימנו לו לעצור. בשלב הזה העורר ירד לשוליים מצד ימין והחל לעצור. השוטר המשיך בנסיעה איטית כדי להגיע לשוליים ועקף את רכבו של העורר, והחל להיכנס אף הוא לשוליים. לאחר שעקפו אותו, ביצע העורר פניית פרסה חדה תוך סיכון אנשים. בפניית פרסה זו הוא "חתך", לדברי השוטר, רכב מסוג ברלינגו שבא מאחוריו. רכב זה נאלץ לסטות וכמעט התנגש במשאית שבאה ממול. גם הרכב המשטרה עשה פניית פרסה והחל במרדף אחר המונית של העורר. הם החלו במרדף, תוך שהם כורזים לעורר לעצור, אולם הוא לא נענה להם. באחד העיקולים הצליח לעקוף את העורר והיה במקביל אליו והם שוב צעקו לו לעצור, ואז העורר עצר.

השוטר השני בניידת, חנן בן נעים, מתאר את הדברים באופן דומה. הוא אף הוסיף כי לאחר שהעורר ביצע את פניית הפרסה החדה וכמעט נגרמה תאונה, הם רדפו אחריו כשהעורר נוסע במהירות גבוהה, העולה על מאה קמ"ש, תוך שהוא עוקף רכבים נוספים. עוד טען השוטר כי שדה הראייה היה פתוח, וניתן היה להבחין היטב ברכב בו נהג העורר, שהיה יחיד מסוגו בכביש אותה עת.

יש לומר כי העורר עצמו לא הכחיש כי ביצע עבירה, בחר לשתוק בתשובה לחלק מהשאלות שהופנו אליו, אישר כי נעצר בגלל שביצע פנייה אסורה, והוסיף כי הוא טעה, אם כי טען כי לא סיכן רכבים אחרים בכביש. עוד מסר כי קיבל מכה בעינו מהשוטר שעצר אותו (במאמר מוסגר אציין כי כבר ניתנה החלטה של בית משפט להעביר העניין לבדיקת מח"ש).

מהעדויות שבתיק, שלמעשה לא מוכחשות באופן מהותי על ידי העורר, עולה בבירור כי קיימות ראיות לכאורה להוכחות העובדות המפורטות בכתב האישום. שני השוטרים מתארים כי ראו בבירור את רכבו של העורר, שמרו על קשר עין איתו, וראו כיצד הוא גורם בניסיונו להתחמק מהם כמעט לתאונה, ומאלץ אותם לרדוף אחריו פרק זמן נוסף עד שהתאפשר מעצרו. כאמור, העורר עצמו אינו מוסר גרסה השוללת את עדויות השוטרים. מכאן כי טענת ההגנה בעניין זה ראויה להידחות.

עילת מעצר

במקרה שלפניי קיימות הן עילת מסוכנות והן חשש להימלטות מאימת הדין. העורר נהג במונית. היו עמו נוסעים. למרות זאת, על מנת למלט עצמו מדו"ח שהיה מקבל על עבירת תעבורה שביצע, בחר לבצע מעשה מסוכן ביותר, שגם גרם לכאורה לסיכון גבוה להתרחשותה של תאונה. ניתן רק לשער מה היה קורה אם נהג הברלינגו ונהג המשאית שבאה ממול לא היו מצליחים לעצור בזמן. גם לאחר פניית פרסה מסוכנת זו, המשיך העורר לנהוג במהירות העולה על המותר וניסה להתחמק מהשוטרים. כל עבירות אלה ביצע כשהוא מסיע נוסעים ברכבו – נוסעים אותם הוא אמור להביא ליעדם בבטחה.

על מעשים מסוג זה כבר כתבתי לא פעם:

"מעשים אלה מלמדים על מסוכנות, זלזול בהוראות השוטרים וחוסר איכפתיות לסיכון חיי אדם. ניסיון ההימלטות מהמשטרה מעלה במקרה זה גם חשש ממשי להימלטות מאימת הדין...

אני סבור כי השילוב של מסוכנות רבה וזלזול מופגן בחוק ובחיי אדם, יחד עם החשש להימלטות מאימת הדין מצדיקים נקיטה במעצר ללא חלופה"

(ראו ע'"מ 1616/13 התביעה הצבאית נ' עווד (פורסם בנבו, 4.6.2013); ע"מ 1169/15 התביעה הצבאית נ' עמלה (פורסם בנבו, 1.2.2015)).