ע"מ 1186-09 מ.מ.א. ניהול בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו

לפנַי ערעור על שומה מיום 12.3.09, שקבע המשיב למערערת לשנות המס 2003-2005.

רקע דיוני ועובדתי

1.המערערת הוקמה בשנת 1995 ועוסקת בהפעלת חניונים (להלן: "המערערת"). איתמר מרקור (להלן: "מרקור") הוא בעל המניות היחיד במערערת. בבעלות המערערת חנות בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב יפו, מס' 6686 (להלן: "החנות"), אותה היא מעמידה להשכרה. המערערת רכשה בשנת 2004 בניין משרדים ברחוב אבן גבירול בתל אביב בעלות של 8,830,984 ₪ (להלן: "הבניין"), כך לפי טופס הפחת שהוגש על-ידיה לשנת 2005. ביום 20.11.05 מכרה את הבניין תמורת סך של 11,425,365₪, כעולה מדיווח המערערת על העסקה כחייבת במס שבח. ביום 28.12.05 הודיעה המערערת למשיב על המכירה האמורה [ר' נספח ז' לתצהיר מרקור].

2.ביום 30.6.05 הגישה המערערת למשיב את דוחותיה הכספיים ודוחות המס בעבור שנת 2004. במהלך 2006 נפגשו נציגי המערערת מספר פעמים עם נציגי מס שבח כדי לדון בשומת עיסקת מכר הבניין דנן. באפריל 2006 הוצאה למערערת שומת מס שבח לפי מיטב השפיטה. על שומה זו הגישה המערערת השגה, ולאחר דיונים נוספים התקבלה ביום 6.9.06 החלטת המנהל בשומה זו, וההחלטה נשלחה למערערת ביום 14.11.06 [נספח ט' לתצהיר מרקור]. ביום 31.8.06 הגישה המערערת את דוחות המס לשנת 2005 למשיב. ביום 6.3.08 הוצאה למערערת על-ידי המשיב שומה לפי מיטב השפיטה בעבור שנות המס 2003-2005. המערערת השיגה על שומה זו, וביום 12.3.09 הוציא המשיב למערערת צו שומה לפי מיטב השפיטה (להלן: "הצו") לפי סעיף 145(א)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), בעבור הכנסותיה בשנים 2003-2005 (להלן: "התקופה הרלוונטית"). לפי צו זה, למערערת הייתה בתקופה הרלוונטית הכנסה חייבת במס בסך כולל 5,962,903₪ ובגינה עליה לשלם מס בשיעור כולל של 421,149 ₪. להלן עיקרי קביעות השומה בצו.

תחילה נקבע בצו כי הוצאות הפחת שנדרשו בגין החנות אינן משמשות בייצור הכנסת המערערת ולכן אינן מותרות בניכוי בהתאם לסעיפים 17 ו-21 לפקודה.

עוד נקבע כי הוצאות משפטיות בגין תשלום לעו"ד טמיר ששולמו על-ידי המערערת בשנת 2004 אף הן לא שימשו בייצור הכנסתה, מאחר ומושא השירות המשפטי היו נכסים פרטיים של בעלי המניות במערערת שאינן בשימושה ולכן אין להתירן בניכוי בהתאם לסעיף 17 לפקודה.

עיסקת מכירת הבניין האמור הוגדרה כ"עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי". בהתאם למבחני הפסיקה: העובדה שהבניין הוחזק לתקופה קצרה בלבד על-ידי החברה, במהלכה פעלה המערערת להשבחתו, רכישתו הייתה במימון אשראי חיצוני והופעלו ידע ומיומנות בביצוע רכישתו. ההפרש בין עלות הבניין לבין הסכום שהתקבל ממכירתו התווסף להכנסתה החייבת במס של המערערת [סעיף 3 לצו].

כספים, ששולמו על-ידי המערערת בגין התחייבותה כביכול לתשלום מחצית מההתחייבויות וההפסדים של חברת "רואית" (חברה אחות של המערערת), לא הוכרו על-ידי המשיב כהפסד הון במערערת, מאחר ונעשו עבור בעל המניות מרקור בגובה חלקו ב"רואית" [ר' סעיף 5 לצו].

לבסוף נקבע, כי בהתאם להסכם שומה שנחתם בין הצדדים יוכרו למערערת הוצאות בגין ריבית ארנונה לעניין שנת המס 2002 [סעיף 4 לצו].

3.ביום 30.3.09 הגישה המערערת הודעת ערעור לבית המשפט כנגד צו השומה האמור והוראותיו, ובה היא חולקת על שיעור ההכנסה החייבת שקבע לה המשיב בצו האמור והפסדי ההון המועברים שבוטלו, שכן, לשיטתה, על המשיב לשלם לה החזר מס בסך כולל של 237,216₪. בנימוקי השומה שהוגשו מטעם המשיב ביום 26.4.09, פירט המשיב את הנימוקים לשומה כפי שנקבעה בצו האמור. המערערת הגישה נימוקי ערעור ביום 5.7.09, מהם עולה כי טענותיה העיקריות הן כנגד קביעות המשיב באשר לעיסקת מכר הבניין ואי הכרה בהפסד ההון לחברת "רואית" כהוצאה לניכוי.

4.לתמיכה בטענותיה הגישה המערערת ביום 15.6.11 את תצהירו של איתמר מרקור, מנכ"ל המערערת, והמשיב הגיש ביום 25.12.11 את תצהירה של עדי אופיר, מפקחת מס בחוליית חברות במשרדי פקיד שומה ת"א אשר טיפלה בתיק המערערת מתוקף תפקידה (להלן: "המפקחת").

שמעתי את טענות הצדדים ועדיהם בתאריכים 17.3.11, 15.2.12.