ע"מ 1119/17

ערר על החלטת ביהמ"ש הצבאי ביהודה (בפני כב' השופט סא"ל מנחם ליברמן) בתיק מס' 9640/16 מיום 17.01.17

הרקע

העורר עצור עד תום ההליכים במסגרת תיק בית המשפט יהודה 9640/16. האישומים נגדו עניינם סחר ברכב גנוב ובחלקי רכב גנובים (ארבעה פרטי אישום), החזקת רכוש החשוד כגנוב (18 מחשבי רכב), ושיבוש הליכי חקירה, על ידי הנעת אדם אחר למסור עדות שקר ולהודות באחריות למעשים המיוחסים לעורר.

כתב האישום נגד העורר הוגש ב-15/11/16, אולם משפטו לא החל למעשה, מאחר שהמשטרה טוענת שחלק מראיותיה חסויות, אך עדיין לא הוציאה תעודת חיסיון מתאימה.

ההגנה הגישה בקשה לעיון חוזר במעצר, בהתבסס על כך שהמשפט לא החל עדיין, בשל מחדלה של המשטרה. הבקשה נדונה בפני כב' נשיא ביהמ"ש הצבאי יהודה, סא"ל מנחם ליברמן. בהחלטתו כתב הנשיא, כי העיכוב בן חודשיים וחצי בהוצאת תעודת החיסיון פוגע בעורר ולא ניתן לו הסבר מוצדק. עם זאת, הזמן שחלף מאז שהוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים אינו ארוך במידה שתצדיק את שחרורו של העורר ממעצר. לכן, דחה כב' הנשיא את הבקשה לעיון חוזר  במעצר.

על החלטה זו הגישה ההגנה את הערר שבפניי.

טיעוני הצדדים בערר

בדיון בערר חזר ב"כ העורר על טיעונים שהעלה בערכאה הראשונה - בדבר מחדלה של התביעה להמציא תעודת חיסיון במועד סביר – והוסיף עליהם טיעונים חדשים: טיעונים נגד התשתית הראייתית, טיעונים משפטיים לפיהם חלק מפרטי האישום אינם מגלים עבירה או אינם בסמכות בית המשפט הצבאי. כמו כן ציין כי לפי הסדר הטיעון שהוצע לו על ידי התביעה, אם יודה העורר באשמה הוא צפוי לשאת עונש מאסר קצר, ולמעשה להשתחרר מן הכלא – בניכוי שליש וקיצור מנהלי - תוך זמן קצר עוד יותר. לדבריו, לעורר טענות משמעותיות, המצדיקות את ניהול המשפט ועשויות להוביל לזיכויו; הן מצריכות שמיעתם של כ- 15 עדי תביעה. לכן שב וביקש הסנגור להסתפק בחלופת מעצר, שתאפשר לעורר לנהל את משפטו בלא האילוצים הנובעים מכך שהוא עצור.

התביעה ביקשה לדחות את הערר, משום שהסנגור לא הצביע על עילה שבדין לעיון חוזר בשאלת המעצר. התובעת הנכבדה הודתה, כי העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון נובע מטעות בהתנהלות המשטרה, אך לטענתה אין בה כדי להצדיק את השחרור ממעצר. סנגורו הקודם של העורר הסכים לדחיית הדיונים במשפט כדי לאפשר את הוצאת תעודת החיסיון, והתביעה לא חורגת הרבה מן התקופה שהסכים לה. התביעה תוכל להציג תעודת חיסיון תוך כשבועיים, ולאחר מכן אפשר לזמן את כל העדים ליום דיונים אחד, ולסיים את המשפט תוך פרק זמן קצר, שלא יחרוג מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. עוד טענה, כי העורר אינו רשאי לבסס את בקשתו לעיון חוזר על הצעה שקיבל לסיים את התיק בהסדר טיעון. לבסוף ציינה, כי לוח הזמנים למשפט נקבע על ידי בית המשפט קמא, ונראה שגם לו הייתה בידי התביעה תעודת החיסיון מועדי ההוכחות לא היו מוקדמים בהרבה מאלה שייקבעו עתה.

דיון והכרעה

הסנגור העלה טענות במישורים שונים, וראוי לערוך סדר בדברים, ולציין אילו מהן רלוונטיות להליך העיון החוזר.

כידוע, לפי סעיף 47 לצו בדבר הוראות ביטחון (נוסח משולב)(יהודה ושומרון), תש"ע -2009, עיון חוזר במעצר עד תום ההליכים אינו אוטומטי, ואינו נתון לבחירתם של הצדדים. על המבקש עיון חוזר להציג נסיבות המצדיקות זאת: גילוי עובדות חדשות, שינוי נסיבות, או חלוף זמן, שבכוחם לשנות את החלטתו של בית המשפט בעניין המעצר או השחרור של הנאשם.

במקרה שבפנינו, לא נטען כי התגלו עובדות חדשות, וגם לא חל שינוי מהותי בנסיבות. התשתית הראייתית וכתב האישום נותרו כפי שהיו, וכמוהם גם הידיעה כי קיימות בידי התביעה ראיות חסויות. כיוון שבעיון חוזר לא בוחנים מחדש את התשתית הראייתית הראשונית (אלא אם חלו בה שינויים) ואת קיומן של עילות המעצר המקוריות, אין רלוונטיות לטיעוניו של הסנגור, כי חלק מפרטי האישום לא מגלים עבירה או כי אין סמכות לדון בהם. עניינים אלה הוכרעו כבר בהליכים הקודמים.

מה שהשתנה מאז שהוחלט על מעצרו של העורר הוא חלוף למעלה מחודשיים מאז הגשת כתב האישום, שבמהלכם לא התקדם המשפט. המועד הקרוב לדיון במשפט נקבע ליום 24/2/17. העיכוב נגרם בעיקר בשל היעדר תעודת חיסיון, אם כי לטענת התביעה, בשל העומס בבית המשפט קמא, מועד תחילתו של המשפט ממילא לא היה נקבע מוקדם בהרבה.

עיכוב במשפט – בייחוד כזה שאינו תלוי בהגנה - עשוי להוות עילה לעיון מחדש במעצר. למעשה, אפילו אין צורך להמתין עד להתמשכות ההליך בפועל, ודי בכך שהנסיבות מלמדות כי צפוי עיכוב ממושך, למשל כאשר ברור שעד תביעה חשוב לא יהיה זמין לעדות במשך תקופה ארוכה. מובן שלא כל עיכוב קל יצדיק עיון מחדש במעצר. אך כאשר מדובר בעיכוב ארוך יחסית למשך הצפוי של המשפט או של המאסר, ראוי לשקול את שחרורו של הנאשם ממעצר.

למיטב הבנתי, השאלה המרכזית שהעלה ב"כ העורר היא, מה משך המאסר הצפוי לעורר, ומה השפעתו על ההצדקה למעצרו. הסנגור טען, כי לאור הסדר הטיעון המקל שהוצע לו על ידי התביעה, אם יודה העורר באשמה, הוא צפוי להשתחרר בעוד זמן קצר ביותר. לכן, גם עיכוב קל במשפטו עתיד לגרום לו עוול, ומצדיק שחרורו ממעצר.

טיעון זה שובה את הלב, אולם למעשה לא ניתן להסתמך עליו כעילה לעיון חוזר. לא הוצגו בפניי השיקולים לעמדתה של התביעה, ולא הוסבר מה גרם לה להסכים לעונש מאסר קצר יחסית. האם הייתה זו הערכה מחודשת של מהימנות הראיות ומשקלן, חוסר רצון להטריח עדים, עומס בתביעה, נסיבות אישיות של הנאשם, טיעונים משפטיים משכנעים של הסנגור או סיבה אחרת? הניסיון מלמד, כי הצדדים להליך הפלילי מוכנים לעיתים "לקנות את הסיכון" שעמדתם לא תתקבל, ולהסכים להסדרי טיעון, שלעיתים הם מקלים עם הנאשם במידה רבה; אך אם הסדר הטיעון לא מיושם, המשפט מנוהל עד תומו והנאשם מורשע בכל כתב האישום, הוא עשוי להיענש בחומרה. מקרהו של הנשיא לשעבר משה קצב הוא דוגמה קיצונית לכך: כפי שפורסם, הוצע למר קצב הסדר טיעון, שלא כלל כליאה בפועל (ראה בג"ץ 5699/07 פלונית א' ואח' נ' היועמ"ש לממשלה (פורסם בנבו, 26/2/2008)  אך הוא בחר לנהל את משפטו ובסופו נדון ל- 7 שנות מאסר בפועל (תפ"ח 1015/09 מ"י נ' משה קצב (פורסם בנבו, 23/3/2011).

כאמור, אני מסכים עם הסנגור, כי אורכו של עונש המאסר הצפוי לנאשם הוא אמת מידה לסבירותו של משך המשפט, ולמידת השפעתם של עיכובים במשפט על ההצדקה להמשיך להחזיק את העורר במעצר. אך לגישתי, אורכו של עונש המאסר הצפוי לנאשם אם יורשע מוערך לפי העבירות, שנקבע כי יש להן תשתית ראייתית לכאורה (ולפי נסיבות אחרות הידועות לבית המשפט בשלב זה), ולא לפי ההצעות שנשמעו במשא ומתן בין הצדדים.