ע.י.א.ר. מרכז הקניות הזול בע"מ נ' עיריית בית שאן ואח'

החלטה

1.לפניי בקשת המבקשת, היא הנתבעת 1 בתביעה העיקרית (להלן: "הנתבעת"), להורות על דחיית התביעה נגדה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין, שיהוי, חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים, ולחילופין - מתן אורכה להגשת כתב הגנה.

רקע

2.עניינה של התביעה, נזקים שנגרמו לתובעת, לטענתה, בעת הליך גביה מנהלי, שבוצע מטעם הנתבעת ביום 27.9.04, במסגרת הליך עיקול מנהלי בגין חובות ארנונה. התביעה הוגשה כנגד נתבע נוסף, עו"ד מוני עזורה, אשר ייצג את הנתבעת בעניין נשוא התביעה (להלן: "הנתבע" ).

3.התובעת פנתה ביום בו בוצע הליך העיקול לבית המשפט בעכו, בבקשה למתן צו מניעה בגין פעולות העיקול שבוצעו. בית המשפט נענה לבקשה והורה על עיכוב הליכי הגבייה, עד לדיון שהתקיים למחרת, בנוכחות הצדדים, ובו הורה בית המשפט על מחיקת הבקשה מחוסר סמכות, תוך שהוא מותיר את הצו על כנו, ל-24 שעות, על מנת לאפשר לתובעת לפנות לבית המשפט המוסמך.

4.ביום 29.4.09, הגישה התובעת לבית המשפט המחוזי בנצרת, בשבתו כבית משפט לעיניינים מנהליים, עתירה מינהלית ובקשה למתן צו זמני. במסגרת הדיון בבקשה, שהתקיים ביום 3.10.04, הגיעו הצדדים להסכמות, אשר קיבלו תוקף של החלטה, לפיה יפעלו הצדדים לקיום פגישה על מנת להגיע להסכמה ביחס לחובה של התובעת כלפי הנתבעת; הסך שהופקד כערבות במסגרת הבקשה שהוגשה בבית משפט השלום (30,000 ₪) יועבר כערבות לקופת בית המשפט וזאת בנוסף לסך שנתפס במהלך ביצוע העיקול; התובעת תפקיד ערבויות נוספות עד לסך של 150,000 ₪ וכן ערבות צד ג'; מנגד, כל המעוקלים יוחזרו לתובעת. כן הוסכם, כי עניין ההוצאות שנגרמו לתובעת כתוצאה מהליך העיקול, יידון במסגרת הדיון בעתירה.

5.בדיון שהתקיים ביום 7.3.05, הגיעו הצדדים להסכמות דיוניות שקיבלו תוקף של פסק דין (עתמ 1121/04 - להלן: "פסק הדין"), כדלקמן:

"הצדדים מקבלים את הצעת בית המשפט לפיה על מנת לסיים את המחלוקת באשר לגובה המיסוי כמפורט בעתירה, יופחתו מסך כל החוב הסכומים הבאים, כאשר מוסכם בין הצדדים כי העותר החל את החזקה בנכס ביום 1/7/00.

א. בגין החצר המגודרת כקרקע תפוסה יהיה העותר פטור מתשלום של שנתיים ימים.

ב. באשר למחסנים יהיה העותר פטור במשך שנה אחת.

כל יתר הסכומים שבהם חייב העותר עד ליום 1/1/2005, ישולמו על ידו, כך שתחילה יוזרם על חשבון החוב הסכום שהופקד בקופת בית המשפט במסגרת הסדר הפשרה אליו הגיעו הצדדים ביום 10/11/04 בתיק זה. היתרה שתיוותר תשולם ב-48 תשלומים שווים ורצופים כשהם צמודים למדד.

החל מיום 1/1/2005, ישלם העותר את תשלומי המיסים באופן שוטף ורגיל.

מחיקת השנים, על פי הצעת בית המשפט כוללת בתוכה גם את ההנחה של חצי שנה בגין נכסים ריקים.

במסגרת הליך זה כל צד נושא בהוצאותיו.

לעותר שמורה הזכות להתלונן במשטרה בגין התנהגות המעקלים, גניבת חפצים וסחורה, וכן הרס כלי רכב. על כל טענות נוספות מעבר לכך מוותרים הצדדים."

6.ביום 26.09.11, הגישה התובעת את התביעה העיקרית בה תבעה פיצוי כספי בסך 200,000 ₪ בשל נזקים שנגרמו לה, לטענתה, בגין העיקול המנהלי. לטענת התובעת נאלצה לשלם עבור אחסון חמישה כלי רכב שהנתבעת עיקלה, שלא כדין, סך של 1,404 ₪; וכי נגרמו לרכבים, כתוצאה מהעיקול, נזקים בסך של 11,993 ₪. התובעת טענה, כי בשל עיקול הרכבים, היה צורך להשמיד סחורה בסכום של 11,993.90 ₪ וכי, בנוסף, הועלמה סחורה המוערכת בסך של 150,000 ₪. זאת ועוד, כתוצאה מעיקול של מלגזה, נאלצה לשכור מלגזה חלופית בעלות של 3,318.53 ₪, וכי נגרמו למלגזה שעוקלה נזקים שעלות תיקונם היא 1,368 ₪. לטענת התובעת, המעקלים מטעם הנתבעים, נטלו שלא כדין, סחורה שלא נרשמה בכ-12 רכבים, המוערכת בסכום של כ-300,000 ₪, אולם לצורך התביעה מועמד החוסר על סך של 100,000 ₪. לסיום, טענה התובעת, כי הנתבעים הפרו חובה המוטלת על רשות ציבורית ובא כוחה, לפעול באופן חוקי ונורמטיבי, בתום לב ובהגינות, וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים ממוניים של פגיעה במוניטין, ונזקים לא ממוניים של הוצאת שם רע וטרדה.

7.ביום 18.03.12, התקיים הליך גישור בין הצדדים, שלא צלח, שכן, לפי הודעת המגשרת לבית המשפט, עמדת הנתבעים הינה , כי יש להמתין להחלטה בבקשה לדחיית התביעה על הסף, בעוד התובעת אינה שותפה לדעה זו.

טענות הצדדים

8.התובעת מתנגדת לבקשה וטוענת כי אין לה כל בסיס, וכי יש לדחות את הבקשה גם מן הטעם שהיא אינה נתמכת בתצהיר. לטענת התובעת, בהליך הקודם לא נדונו ההוצאות והנזקים שנגרמו לה בגין ביצוע העיקולים, ולכן לא מתקיים מעשה בית דין; אין המדובר בשיהוי, שכן המתינה להחלטת המשטרה בעניין התלונה שהגישה ביום 1.10.04, על גניבת סחורה במהלך ביצוע העיקול, בטרם תגיש את תביעת הנזיקין. לטענת התובעת, היא פנתה במהלך התקופה לברר בעניין תלונתה, אולם משהתחוור לה ביום 24.1.11, כי מסמכי התלונה בוערו, פנתה והגישה את התביעה דנן. התובעת טוענת, כי הנתבעת פועלת בחוסר תום לב, ובחוסר ניקיון כפיים וכי לא ניתן להכריע בבקשה ללא שמיעת ראיות.

9.הנתבעת טוענת, כי לא נדרשה לצרף תצהיר לבקשה, שכן הבקשה מתבססת על טענות משפטיות וכן על טענות העולות מתוך מסמכי התביעה. לטענתה, ככל שהיו לתובעת טענות ביחס לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהליך העיקול, היה עליה לנקוט בהליך שנקבע לעניין בפקודת העיריות; התביעה הוגשה בחלוף כ-7 שנים מביצוע הליך העיקול, ובכך חרגה התובעת באופן בלתי סביר מסד הזמנים שנקבע על ידי המחוקק להגשת תביעה מעין זו כנגד העירייה. זאת ועוד, התובעת לא הפקידה בקופת בית המשפט את סכום הארנונה שבפיגור, כפי שנקבע בפסק הדין, ודי בכך כדי לדחות על הסף את התביעה. משלא העלתה התובעת את הטענה ביחס לנזקים כלשהם שנגרמו לה ו/או להוצאות הליך העיקול המנהלי עובר לפסק הדין, הרי שהיא ויתרה על כל טענותיה, מלבד הזכות להגיש תלונה במשטרה כנגד המעקלים. לטענת הנתבעת, יש בפסק הדין כדי להעיד כי הליכי הגביה שננקטו כלפי התובעת היו מוצדקים ובהתאם לדין. בנוסף, העילה עליה מתבססת התובעת, זהה מהותית לעילה שעמדה ביסוד ההליך הקודם שהתנהל בין הצדדים, והוכרעה בהסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין. משכך, מתקיימים התנאים של השתק עילה ומתקיים מעשה בית דין.