ע"ח 9656-06-16 מדינת ישראל נ' אבו גאמע

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט א' דורון), מיום 5.6.16, לקצר ב-5 ימים את תקופת התנאים שבהם הותנה שחרורו של המשיב, ובעיקר הרחקתו מביתו, כך שיעמדו על 5 ימים נוספים ממועד ההחלטה, ובסה"כ 10 ימים, תחת 15 הימים שנקבעו בהחלטת קצין החקירות.

העוררת טוענת, בעיקר, כי החלטת קצין החקירות הייתה סבירה, בשים לב לריבוי התיקים שנפתחו בפרשה זו, צרכי החקירה המרובים הנגזרים מהם, והסיכונים הכרוכים בהתרה מוקדמת מדי של חזרת המשיב למקום מושבו ולביתו.

המשיב טוען, בעיקר, לאפליה בין המשיב לבין חשוד אחר באותה פרשה אשר עליו לא נגזרו תנאים מגבילים דומים, והוא מעלה חשד לשיקולים זרים של המשטרה.

המשיב טען גם לחשש מפגיעה בשלום הציבור עקב התסכול הנובע מאפליה זו. לעומתו, העוררת טוענת כי חשש זה רק מדגיש את הצורך בהרחקה לתקופה המבוקשת.

הצדדים הסכימו כי הדיון יתקיים ללא נוכחות המשיב. בהתאם לכך, מן הטעמים שפורטו בהחלטתי בדיון אתמול, הוריתי על השלמת הטיעון בכתב ומתן החלטה בכתב ללא צורך בדיון נוסף.

עיינתי בתיק החקירה, ושמעתי וקראתי את טיעוני הצדדים. ההבחנה החדה בין עצמת החשדות כלפי החשודים, זה שלא הורחק וזה שהורחק, כעולה מטיעוני ב"כ העוררת, אינה מתיישבת לחלוטין עם התמונה שצייר ב"כ המשיב. יחד עם זאת, המשיב לא הוכיח אפליה ושיקולים זרים כדי הצורך לסתור את חזקת התקינות המינהלית של המשטרה לצורך ההליך שלפניי. בהליך שלפניי, העיקר הוא לאפשר למשטרה לעשות את עבודתה, כמובן בכפוף לכך שאכן בכך מדובר, על פני הדברים. אם, במבט מושכל יותר שבדיעבד, ייראה למשיב כי בידיו ראיות לכאורה לתפקוד בלתי תקין של המשטרה – יוליכן אצל הרשויות המתאימות בהליך המתאים.

בית המשפט קמא, לאחר שבחן את פעולות החקירה הנחוצות, ראה לנכון לקצר את משך ההרחקה ל-10 ימים.

אכן, הרחקה מביתו של אדם למשך 15 יום היא הרחקה ממושכת. קיים חשש כי קציבתו של פרק זמן כזה, מלכתחילה, אינה בגדר מתכונת אופטימלית למזעור ההרחקה הנדרשת. על פני הדברים נראה כי המשך הקצר יותר, בן 10 ימים, שקבע בית המשפט קמא, הנו משך שאינו קצר מכדי לבצע עבודה חקירתית מקיפה, בשים לב לחובה לפעול בנמרצות המרבית לצורך מזעור הפגיעה בחירותו של החשוד. באופן כזה גובר הסיכוי שהמשטרה תחיש ככל הניתן את פעולתה, ורק בלית ברירה תיבחן הארכה נוספת של התקופה (שכמובן אישורה אינו מובטח מראש).

דבריי אלה נאמרו מתוך התחשבות גם בטענת העוררת כי יש להתחשב בסדר הקדימות של פעולות חקירה בעניינו של מי שאינו עצור, בשים לב למחסור בכוח אדם משטרתי. אני סבור כי המשך שקבע בית המשפט קמא הולם גם התחשבות כאמור; בשים לב לכך שהרחקה מביתו של אדם אינה פגיעה-בחירות של מה בכך. את מצבת כוח האדם במשטרה יש לקבוע כנגזרת של סטנדרט השמירה על זכויות אדם במדינה דמוקרטית, ולא להפך; ובמידת הצורך, נוכח מחסור תקציבי, יש להקריב אינטרסים אחרים למען זכויות אדם בסיסיות מוקנות, ולא להפך.

בהחלטות קודמות עמדתי על כך שלא רצוי ליצור בחינה אינטנסיבית מדי של החקירה, מחשש שבכך תיפגע האפקטיביות שלה ותידרש הארכתה, כך ששכר הבחינה האינטנסיבית ייצא בהפסדה. אולם, מרווח של 10 ימים בין קביעת התנאים המגבילים לבין בחינה חוזרת של נחיצותם אינו מצומצם מדי.

לאור המקובץ, איני סבור כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, אשר קיצר את משך ההגבלות וההרחקה של המשיב מביתו מ-15 יום ל-10 ימים.

הערר נדחה.

המזכירות תדוור ההחלטה בדחיפות לצדדים.

ניתנה היום, א' סיוון תשע"ו, 07 יוני 2016, בהעדר הצדדים.