ע"ח 22449-02-16 מדינת ישראל נ' לייבוביץ ואח'

1.ערר המדינה על החלטת בית-משפט השלום בראשון-לציון (כב' סגן הנשיאה, השופט שטיין) מיום 1.2.16 בה"ת 24056-12-15 (במאוחד עם ה"ת 30145-12-15) בה הורה על שחרור חשבונות הבנק של המשיבים.

בתחילת הדיון לפניי הובהר, כי הפרקליטות חוזרת בה מן הערר הנוגע לחשבונה של המשיבה 4, וכי עומדת היא על הערר בכל הנוגע לסכום של 632000 ₪ המצוי בחשבון הבנק של המשיב 2.

השתלשלות ההליך והחלטת בית-משפט קמא

2.הדיון בבית-משפט קמא התקיים במסגרת בקשה להשבת תפוסים שהוגשה על-ידי המשיבים לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), התשכ"ט – 1969. בית-משפט קמא הזכיר, כי המשיבים 1 ו – 3 היו בני זוג נשואים, אשר התגרשו ביום 17.7.15. בעת מתן ההחלטה – וכן בעת שהתקיים הדיון לפניי נמסר, כי המשיב 3 נמצא בחו"ל, נתון שהוא מרכזי לערר זה.

3.כעובדות רקע יצוין, כי ביום 17.12.13, נפתחה חקירה גלויה נגד עשרות מעובדי תאגיד המים "מי אביבים" ואחרים. נכסיו של המשיב 3 נתפסו מכוח צווים שיפוטיים על בסיס חשדות לביצוע עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה, גניבה עבירות מס ועבירות הלבנת הון במסגרת תפקידו כעובד בתאגיד. יצוין, כי באותה תפיסה, נתפסו בנוסף לכלי רכב, כספים במזומן וחפצים יקרי ערך אחרים, גם 3 נכסי מקרקעין: בית המגורים של המשיבים 1 ו – 3, גג הממוקם בישכון בתל-אביב [להלן: "הנכס בישכון"] וכן גג הממוקם בפושקין בתל-אביב [להלן: "הנכס בפושקין"].

4.מאז התפיסה ביקשה העוררת להאריך מפעם לפעם את תוקף החזקת התפוסים. בהחלטה מיום 28.7.14 שחרר בית-משפט קמא את הנכס בפושקין – לטענת העוררת, מבלי שנימק את החלטתו. בדיון שהתקיים בערר בבית-המשפט זה ביום 28.1.15, גובשה הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה אשר התבססה על כך, שהעוררת הסכימה להמיר את הנכס בפושקין בנכס בישכון, בשל סחירות גבוהה יותר שלו לטענת המשיבים (כאשר לטענת העוררת הסכמה זו מצידה היתה לפנים משורת הדין ועניינה החלפת נכס משוחרר בנכס תפוס).

5.בהמשך, לפני מספר חודשים, העוררת תפסה את כספי התמורה ממכירת אותו נכס בטענה שהמשיב 3 נמלט מאימת הדין וכי המשיבים 1 ו – 3 הבריחו את נכסיהם. המשיב 3 עזב את הארץ ביום 8.8.2015 ועדיין לא שב, כאשר חקירות שביצעה העוררת מעלות חשש משמעותי כי הוא ברח מאימת הדין ועזיבתו מהווה, לשיטת העוררת, שינוי נסיבות מהותי המהווה את העילה העיקרית לתפיסת הכספים.

6.בית-משפט קמא קבע בהחלטתו נושא הערר, כי הנכס בישכון שוחרר בהסכמת הצדדים, וכי העוררת לא ביקשה להתלות הסכמתה כי הנכס ישוחרר בכפוף למגבלות כאלה ואחרות. הדברים מבוססים, בין השאר, על כך שהסיבה להחלפת הנכס היתה טענת המשיבים כי הנכס ששוחרר איננו סחיר. בהתאם, קבע בית-משפט קמא, כי המשיבים יכלו לעשות בנכס כל שנפשם חפצה בו, לרבות מכירתו, שימוש בכספים לצרכי מחייה או לכל צורך אחר.

7.בית-המשפט קמא קבע, בסופו של יום, כי העוררת לא הצליחה להצביע על עילה חדשה אשר יצרה תשתית חוקית לתפיסת התמורה הכספית מאותה מכירה של הנכס בישכון. בנוסף לקביעה כי במועד מכירת הנכס היה הנכס משוחרר מכל תנאי, קבע בית-משפט קמא כי תנאי הערובה של המשיב 3 פקעו זה מכבר. במילים אחרות, במועד יציאתו של המשיב 3 את הארץ, לא חלו עליו כל מגבלות והוא היה חופשי לצאת את הארץ לכל מקום.