ע' ואח' נ' עומר ואח'

1.התובע 1 (להלן "התובע") טען בכתב התביעה כי בשנת 1999, בהיותו כבן 14, פנה לרופא המשפחה, הוא הנתבע מס' 1, שעבד בשירותה של הנתבעת 2, וביקש לקבל טיפול בשל פצעי אקנה בפניו. הנתבע 1 רשם לו טיפול אנטיביוטי של התרופות מינוצין ודוקסילין. משלא הושגה התוצאה של הטבה במצב האקנה, הופנה התובע לבדיקה של רופא עור, ובמסגרת הבדיקות שעבר, נתגלע כי הוא לוקה באי ספיגת כליות משמעותית (הבדיקה שגילתה את המחלה, היתה בספטמבר 2001). כליותיו של התובע הלכו והתדרדרו עד שביולי 2007 הוחל בטיפול במודיאליזה כרונית, ובהמשך בוצעו לתובע שתי השתלות כליה – בנוב' 2002 וביולי 2007.

2.התובע והוריו (הנתבעים 2-3) טענו בכתב התביעה, כי הגורם למחלת הכליות הקשה של התובע, הוא הטיפול האנטיביוטי שקיבל. לפיכך, לעמדתם, הנתבעות חבות לפצותם בשל נזקיהם עקב מחלת הכליות והשפעתה על גופו ועל חייו של התובע.

3.בשאלת הקשר הסיבתי (הרפואי) בין המחלה לבין הטיפול האנטיביוטי, חלקו ביניהם הצדדים והמומחים מטעמם. מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, את פרופ' שוורץ, שתחום התמחותו ברפואה פנימית ונפרולוגיה, על מנת לחוות דעתו במחלוקת. בחוות דעתו (שלא צויין בה תאריך, אולם נכתב, בין היתר, כי הבדיקה של התובע על ידי המומחה היתה ביום 24/4/12) נכתב כי אין עדות למחלת כליות קודמת לטיפול האנטיביוטי וכי הפגיעה מהחומרים להם נחשף בטיפול היא "נדירה מאד" (סעיף 2 לחוות הדעת) אם כי ייתכן שבשל קשיי ההוכחה השיעור גבוה יותר. עוד הוסיף המומחה כי אין לשלול מחלת נפרונופטיזיס כזו שגרמה למחלת הכליות של התובע. זוהי מחלה גנטית. בסיכום חוות דעתו כתב דר' שוורץ, בהסתמך גם על כך שהמחלה התגברה מאד לאחר שהתובע נחשף שוב לתרופה, כי "לסיכום: לא ניתן, לצערי, לקבוע בוודאות מה סיבת המחלת הכליות של מר ע'; לעניות דעתי הסיכוי שכליותיו נפגעו כתוצאה מהשימוש במינוציקלין בהחלט אפשרי".

4.לאחר מתן חוות דעתו, פנו הנתבעים בבקשה לתת צו לאפשר להם לעיין בתיקם הרפואי בקופת חולים כללית של שני קרובי משפחה של התובע: של בת דודה ושל דודו. הנתבעים טענו כי הן הדוד והן בת הדודה, חלו במחלת כליות דומה לזו של התובע. הדוד נפטר ממחלה זו בגיל 45 שנים, ואילו בת הדודה חלתה בה בהיותה בגיל שבין 12 ל-15 שנים.

5.פסקתי לגבי הבקשה לקבל את תיקו של הדוד, שיש לדחותה בהתחשב בכך שהדוד נפטר, ולא הובא מידע מי הם יורשיו אשר יוכלו לייצג את הנפטר וכן כיוון, שככל הנראה, המידע לגביו פחות רלוונטי, בהתחשב בכך שהדוד היה חולה סכרת מנעוריו, וככל הנראה מחלה זו, ממנה נפטר הדוד בהיותו כבן 45 שנים, היא אף שהביאה לאי ספיקת הכליות (וראו גם חוות דעתו של פרופ' הולצמן מטעם הנתבעים). נותרה לדיון הבקשה באשר לבת הדודה.

6.יצויין כי בתשובה לשאלות הבהרה כתב המומחה מטעם בית המשפט כי

"בהנחה שיתברר כי יש למר ע' קרוב משפחה בין אם זה בן דוד או בת דוד או לחליפין בנו של בן דוד לו/לה התגלתה מחלת כליות בעשור השני לחייהם שאובחנה כנפרונופטיזיס ולאור העובדה כי הוריו של מר ע' בינם (וצ"ל "הינם" הוספה שלי ש.ש) אזי הסבירות כי מחלת הכליות של מר ע' הינה נפרונופטיזיס הינה לאין שיעור גבוהה יותר מהאפשרות של נזק מהטיפול התרופתי".

מדבריו אלו של המומחה עולה כי יש חשיבות מרובה לממצא אם מי מבני המשפחה חלה במחלה הגנטית, ומידע זה עשוי להתגלות מעיון בתיקה של בת הדודה.

7.התובעים התנגדו לבקשה. הם לא הכחישו כי בת הדודה חולה אמנם במחלת כליות, אולם אין לחייבה לגלות את תיקה הרפואי ולוותר על החסיון הרפואי, הן משום שאין קשר בין המחלה שהיא לוקה בה למחלת התובע, הן מכיוון שהיא איננה בת דודה, אלא אביה הוא בן דודו של אביו של התובע והן משום שלדעתם מידע זה הושג בעבירה, ככל הנראה נמסר על ידי דר' טאלב, הנתבע 2, תוך הפרת החסיון המגביל אותו מלמסור אינפורמציה מעין זו.