ע"ו 8884-12-15 ע.ר. נ' קצין התגמולים-משרד הבטחון-אגף השיקום

השופטת י. שבח:

ערעור על החלטת וועדת הערעורים (בראשות השופטת בדימוס ז. אגי) מיום 15.10.15 לפיה נדחה ערעורה של המערערת על החלטת קצין התגמולים מיום 6.11.11, לדחות את תביעתה להכיר בה כנכה לפי חוק התגמולים (נכים ושיקום) תשי"ט-1959 בשל מחלת הסוכרת מסוג 1.

האירוע

1.המערערת, ילידת XX.XX.1991, התגייסה לצבא ביום 13.4.2010, ובהיותה סובלת מלקות שמיעה, נקבע לה פרופיל 64. עם גיוסה נשלחה המערערת לטירונות כלל צה"לית, במסגרתה נדרשה, בין היתר, להתאמן בירי. האירוע בגינו עותרת המערערת להכיר בה כנכת צה"ל התרחש במהלך אימון ירי במטווח, שנערך כשבועיים לאחר הגיוס (להלן- האירוע), ותואר על ידי בית משפט קמא כדלקמן:

"המערערת הינה כבדת שמיעה... עדותה של המערערת על הקושי הסובייקטיבי שחוותה במטווח – שמחד הציבו בפניה בצורה תקיפה את הדרישה להשתמש באטמי אוזניים אחרת יבולע לה, מאידך – הקושי שלה לשמוע את הנאמר גם ללא אטמים ובמיוחד כשיש רעש סביבתי... המערערת הבינה שיש חשיבות עליונה לשמוע את הוראות המפקדים ולפעול על פיהם... אך לא הצליחה לשמוע את הנאמר ולכן הוציאה את האטמים ואז זכתה לצעקות וכעס מהמפקד במטווח. המערערת החזירה את האטמים ולא הבינה מה צועקים עליה אך הבינה כי המפקדים כועסים עליה מאד. הסיטואציה הזאת גרמה לה ללחץ נפשי קשה שבא לידי ביטוי מידי כאשר פרצה בבכי היסטרי." (פסקה 14 לפסק הדין)

זמן קצר לאחר האירוע החלה המערערת לחוש צימאון יתר וסבלה מהשתנה דחופה. שלושה ימים לאחר האירוע, וכשבועיים בלבד לאחר גיוסה, התפרצה אצל המערערת מחלת הסוכרת מסוג 1.

פסק הדין

2.בית משפט קמא קיבל את גרסתה של המערערת ,אשר נתמכה גם בעדות חברתה וגם בעדות המפקדת, במלואה, וקבע כי: "אפשר לקבל את עמדת המערערת כי במהלך הטירונות, במטווח בו השתתפה, חוותה אירוע קשה ומלחיץ מהבחינה הסובייקטיבית". חרף זאת, דחה בית המשפט את הערעור משסבר כי "למרות שמתקיים היסוד הסובייקטיבי שדורשת הפסיקה לעניין הסיבתיות המשפטית, לא מתקיים היסוד האובייקטיבי". בית משפט קמא הוסיף וקבע כי "לא קיימת אסכולה רפואית מגובשת לעניין הקשר הסיבתי בין סטרס להתפרצות סוכרת 1"; כי המערערת אף לא עמדה בדרישת מבחן הנסיבות הקונקרטיות מש"אופי הדחק שסבלה המערערת כתוצאה מהצעקות במטווח אינו יכול להיות מסווג כ'אירוע נפשי קשה' ", וכי "מחלת הסוכרת קרוב לוודאי הייתה כבר ממילא על סף התפרצות, אם לא התפרצה ממש, טרם גיוסה", מכיוון שמספר חודשים טרם גיוסה הפחיתה המערערת עשרה ק"ג ממשקלה.

הערעור

3.המערערת לא השלימה עם החלטת הוועדה והגישה את הערעור שלפנינו. לטענתה, משבית משפט קמא קיבל את גרסתה העובדתית במלואה, היה עליו להוסיף ולקבוע כי חצתה אף את משוכת המבחן האובייקטיבי. כן טוענת המערערת לקיומה של אסכולה רפואית המכירה בקשר הסיבתי הרפואי בין אירוע דחק לבין התפרצות מחלת הסוכרת מסוג 1, תוך שהיא נסמכת בטענתה זו על שורת מאמרים רפואיים שהציגה בבית משפט קמא, כמו גם על הספר Textbook of Diabetes 4th edition Richard LG Holt et al. לחילופין נטען כי יש להכיר במחלת הסוכרת בה חלתה ולו מחמת הנסיבות הקונקרטיות בהן פרצה המחלה, ובמיוחד מחמת התפרצותה שלושה ימים לאחר האירוע.

4.המשיבה תומכת בפסק דינה של הוועדה מטעמיו, תוך שהיא מדגישה כי "לא היה דבר חריג בטירונות אותה חוותה המערערת וכי אין המדובר בדחק נפשי יוצא דופן וחריג". בטיעוניה לפנינו אף הוסיפה "זה דבר שיכול היה לקרות אם הייתה הולכת לקניון ומישהו היה צועק" (עמוד 2 שורות 20-21).

דיון והכרעה