ע"א 9064-09-14 עבדה ואח' נ' כהן

זוהי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום בקריות (כב' השופטת עידית וינברגר) בו נדחתה תביעת המבקשים והם חויבו לשלם למשיבה הוצאות וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪.

בתביעתם עתרו המבקשים לחייב את המשיבה להשיב לידיהם את כספי הערבות הבנקאית בסך של 30,000 ₪ אשר העמידו לרשותה במסגרת הסכם שכירות המתייחס לחנות בבעלות המשיבה בנהריה, וזאת משום שלטענתם, הערבות מומשה לא כדין, וכן עתרו לחייב את המשיבה בפיצוי מוסכם בסך של 30,000 דולר בשל הפרת הסכם השכירות.

הטעם העיקרי לדחיית התביעה נעוץ בעובדה שבית המשפט קמא אימץ את טענת המשיבה, לפיה המבקשים הפרו את הסכם השכירות שעה שהעבירו את זכויות השכירות שלהם במושכר לאחד, ביליה, ללא הסכמתה של המשיבה, ובניגוד להוראות ההסכם. ביחס לטענות המשיבה כי העבירו את הזכויות לבליה על פי הוראות סעיף 6ד' להסכם השכירות, קיבל בית המשפט קמא את טענות המשיבה כי ההסכם המקורי לא כלל סעיף זה והוא הוסף על ידי המבקשים במרמה וללא ידיעתה של המשיבה.

בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי מלבד ההפרה היסודית הקשורה בהעברת זכויות השכירות ללא הסכמת המשיבה, הפרו המבקשים את הסכם השכירות במספר הפרות יסודיות נוספות, ובכלל זה לא מסרו המחאות דחויות, כמתחייב על פי הסכם השכירות; לא המציאו ערבים להסכם ולשטר החוב; ועשו שינויים במושכר ללא ידיעת המשיבה; וכן לא רכשו פוליסת ביטוח בהתאם להתחייבותם בהסכם; וכי הפרות יסודיות אלו אף הן הקימו למשיבה זכות לממש את ערבותה הבנקאית בהתאם לסעיף 17ג' להסכם השכירות.

הוצאות המשפט בהן חויבו המבקשים במסגרת פסק הדין, כוללות לא רק את הוצאות ההליך בו נקטו המבקשים, אלא גם את הוצאות תביעת הפינוי בה נקטה המשיבה כנגד המבקשים וביליה במסגרת ת"א 42652-03-11, וזאת לאור ההסכמה שהושגה בתביעת הפינוי, לפיה תביעת הפינוי כנגד הנתבעים (המבקשים כאן) תימחק ללא צו להוצאות, הסכמה שהתגבשה לאחר שהמשיבה נאותה להשכיר את החנות לביליה בהסכם שכירות ישיר במסגרת הסכם פשרה שנכרת ביניהם, ומבלי לפגוע בזכותם של מי מן הצדדים לטעון לעניין ההוצאות שנגרמו לו במסגרת תביעת הפינוי.

הסכמה זו התגבשה לאחר ששמיעת הראיות בתביעת הפינוי התבררה בפני כב' השופט שחורי, והתיק הועבר לטיפולה של כב' השופטת וינברגר לשם מתן פסק דין, לאחר שכב' השופט שחורי לא הספיק ליתן את פסק הדין בטרם חלפו שלושה חודשים ממועד פרישתו לגמלאות.

למעשה, עותרים המבקשים בבקשתם שבפניי לעיכוב ביצוע החיוב הכספי בפסק הדין בו חויבו בהוצאות המשפט של המשיבה במסגרת התביעה נשוא הליך זה אותו יזמו המבקשים ותביעת הפינוי (שנמחקה) אשר יזמה המשיבה.

הכלל הבסיסי, הקבוע בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הינו כי הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. בעל דין זכאי לממש את פירות זכייתו בפסק הדין, בסמוך למועד הינתנו, מבלי להמתין לתוצאות הערעור שהוגש עליו. ואולם, בית המשפט רשאי לחרוג מכלל זה, ולעכב את ביצועו של פסק הדין, בעקבות הגשת ערעור עליו, אם יוכיח המבקש כי סיכויי ערעורו גבוהים או טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך שאם יבוצע פסק הדין, ובסופו של יום יתקבל ערעורו של המבקש, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו [ע"א 8691/13 ברגר נ' יניב (פורסם בנבו, 19.1.2014); ע"א 6479/13 בני אור אחזקות בע"מ נ' שבת (פורסם בנבו, 3.11.2013)].