ע"א 6903-12 Canwest Global Communications Corp. ואח' נ' עזור ואח'

השופט ע' פוגלמן:

           לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) שמצא כי המערערים אחראים בלשון הרע בגין פרסומים שהופנו כלפי המשיבים; וכי עליהם לפצות את המשיבים בסך של מיליון ש"ח.

תמצית העובדות ופסק הדין של בית המשפט המחוזי

1. ברקע להליך שלפנינו, כמתואר בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, סכסוך שהתעורר בין המערערת 1 (להלן: קאנווסט) לבין המשיבה 2 (להלן: מרקעי תקשורת) בשנים 2005-2004 בעניין בעלות על קבוצת חברות שמחזיקה בבעלותה את עיתון הג'רוזלם פוסט (להלן גם: העיתון) וכלי תקשורת נלווים לו (להלן ביחד: קבוצת הפוסט או הקבוצה). הנפשות הפועלות הצריכות לעניין הן המשיב 1, שהוא בעל השליטה במרקעי תקשורת (להלן: עזור; ביחד: המשיבים); המערערים 3-2, שהם בעלי תפקידים בקאנווסט; והמערער 4, שהוא יועץ עסקי של המערערים 3-1 (להלן ביחד:המערערים).

2. נעמוד בתמצית על עיקרי הסכסוך. במהלך שנת 2004 ניהלו קאנווסט ומרקעי תקשורת משא ומתן לגבי האפשרות לרכוש במשותף את קבוצת הפוסט. בחודשים יוני ונובמבר של שנת 2004 חתמו החברות על מכתב כוונות ומכתב נוסף, בהתאמה (להלן ביחד: זכרון הדברים) שעוסקים באופן שבו יותוו בעלותן המשותפת בקבוצה; הרכב הדירקטוריון שלה; ומדיניות העריכה של העיתון. בסופו של יום לא יצאה הרכישה המשותפת אל הפועל, ומרקעי תקשורת רכשה לבדה את קבוצת הפוסט. לאחר הרכישה המשיכו הצדדים לנהל משא ומתן שעניינו הסדרת שותפות אפשרית בקבוצה בין החברות אך לא הגיעו לידי הסכמות. משההדברות האמורה לא נשאה פרי פתחה קאנווסט בהליך בוררות בניו יורק נגד מרקעי תקשורת. המחלוקת בין הצדדים עסקה בעיקרה בשאלה אם זכרון הדברים שנחתם בין קאנווסט לבין מרקעי תקשורת היה בעל תוקף מחייב; ואם העובדה שלאחר שרכשה לבדה את קבוצת הפוסט ביקשה מרקעי תקשורת לשנות את התנאים שנקבעו בזכרון הדברים בנוגע למאפייני הניהול המשותף של הקבוצה היוותה הפרה של החובה לנהל משא ומתן בתום לב. בפסק בוררות מיום 30.5.2006 נדחו טענותיה של קאנווסט ונקבע כי לזכרון הדברים לא היה תוקף מחייב; וכי המשיבים לא הפרו את חובתם לשאת ולתת בתום לב.

3. בתקופת ניהול הבוררות פורסמו בכלי תקשורת ישראליים 6 "סדרות פרסומים" (להלן גם: הפרסומים; על מונח זה ראו להלן בפסקה 4) שנגעו לעסקת הרכישה של קבוצת הפוסט. בפרסומים האמורים עלו טענות שעניינן התנהלות עסקית פסולה של עזור ושל מרקעי תקשורת במסגרת הסכסוך בין הצדדים. הפרסומים כללו סיקור נרחב של השתלשלות האירועים שהביאה לסכסוך שפרץ בין מרקעי תקשורת לבין קאנווסט, תוך הצגה מפורטת של ההליכים המשפטיים שהתנהלו אותה עת ביניהן; ונזכרו בהם דברי ביקורת מפי קאנווסט ונציגיה על המשיבים, ובפרט על עזור. בין היתר, נטען כי התנהלותם של האחרונים בסכסוך חרגה מנורמות מקובלות; וכי מסוכן להתקשר עמם בעסקים. על כך עוד יפורט בהמשך. מקורם של פרסומים אלה, לפי פסיקת בית המשפט המחוזי, היה בשירותי יחסי ציבור ששכרה קאנווסט במטרה ליצור לעזור תדמית שלילית של מי שמסוכן לנהל עמו עסקים. כל זאת במטרה ללחוץ עליו להתפשר בהליך הבוררות שהתנהל בין הצדדים. בית המשפט מצא כי לצורך הגשמת מטרה זו הוכנה "תכנית משחק" (להלן: התכנית או תכנית המשחק) שכוונה בעיקרה נגד עזור ונועדה לפגוע בו באמצעים שונים, והפרסומים היו בבחינת הוצאתה לפועל של תכנית זו.

4. המשיבים – עזור ומרקעי תקשורת – סברו כי פרסומים אלה הוציאו דיבתם רעה והגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תביעה שבה עתרו לקבלת פיצויים מכוח עוולת לשון הרע, מכוח עוולת הרשלנות ומכוח עילות נוספות (שלא נדונו על ידי בית המשפט המחוזי). בתביעתם מיינו המשיבים את הפרסומים השונים ל"סדרות פרסומים" כאמור לעיל. המונח "סדרת פרסומים" שימש את המשיבים בהתייחסם להופעתן של כמה כתבות (שכל אחת מהן מהווה "פרסום" כאמור בסעיף 2(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק)), שתוכנן כמעט זהה, הן במַסָּדוֹת (פלטפורמות) שונות של אותו עיתון (בדפוס ובמרשתת; בעברית ובאנגלית), הן בעיתונים שונים. חלוקה זו שימשה את בית המשפט המחוזי לדיון בתשתית העובדתית הרלוונטית, ובנתון לכך ננתח גם אנו את הפרסומים השונים. עוד נבהיר כי התביעה הוגשה נגד המערערים בלבד ולא נגד העיתונים שפרסמו את הכתבות, וזאת מכוח סעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע שלפיו גם מי שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומם יישא באחריות בגינם.

5. ביום 20.6.2012 קיבל בית המשפט (כב' השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן) את התביעה ופסק לטובת המשיבים פיצוי בסך כולל של מיליון ש"ח. בית המשפט המחוזי התייחס לסדרות הפרסומים כמכלול, מבלי לבחון את השאלה אם כל אחת מהן כשלעצמה מהווה לשון הרע. נמצא כי הכנת תכנית המשחק מוכיחה כוונה לפגוע בשם הטוב, דבר המשפיע על אופן בחינת הפרסומים ועל המסקנה שהיה בהם משום לשון הרע; כי המערערים נושאים באחריות לפרסומים בהיותם מי שהביאו את התכנים הנדונים לפרסום; וכי לא קמות בנסיבות המקרה ההגנות בחוק איסור לשון הרע – הגנת אמת בפרסום או הגנת תום הלב. אשר לפיצויים נמצא כי המשיבים לא הניחו תשתית עובדתית מספיקה לטענה שלפיה נגרם להם נזק ממוני כתוצאה מהפרסומים. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי הפרסומים הביאו לנזק בלתי ממוני למשיבים בשל הפגיעה בשמם הטוב ובמהימנותם העסקית. נוכח דברים אלה פסק בית המשפט למשיבים פיצוי כאמור בסך של מיליון ש"ח.