ע"א 60587-12-14 אהרון דומב נ' אלדד מנחם יניב ואח'

השופט עודד שחם:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ת' בר אשר - צבן, 11.11.14), בת.א. 16170-03-11. בפסק הדין נדחתה תביעת לשון הרע שהגיש המערער.

1.המערער הוא מר אהרון דומב (להלן – מר דומב או המערער). מר דומב מתגורר בקרית ארבע. בשנים 1991 – 1996 שימש מר דומב כדובר מועצת היישובים ביהודה, שומרון ועזה (להלן – מועצת יש"ע). בשנים 1996 – 1999 שימש כמנכ"ל מועצת יש"ע. במהלך השנים שלאחר מכן מילא מר דומב תפקידים ציבוריים נוספים.

2.התביעה שהגיש מר דומב סבה על ספרון שכותרתו "השמאל הלאומי (טיוטא ראשונה להערות)" (להלן – הספרון). הספרון חובר על ידי מר אלדד יניב (להלן – מר יניב או המשיב 1) ומר שמואל הספרי (להלן – מר הספרי או המשיב 2; להלן ייקראו השניים ביחד – המחברים). במוקד התובענה עומד פרק 23 לספרון (להלן – פרק 23 או הפרק). הספרון פורסם בקיץ 2009. הוא נמכר במחיר סמלי של 1 ₪ ברשת "צומת ספרים". הוא פורסם באתר האינטרנט של המשיב 2 ובאתרי אינטרנט נוספים. חלקים מהפרק האמור פורסמו על ידי אחד המגיבים בבלוג שערך וכתב במועדים הרלוונטיים מר גדי טאוב, הוא המשיב 3 בערעור (להלן – מר טאוב או המשיב 3; ביחד ייקראו כל המשיבים להלן – המשיבים).

3.על פי הטענה, פרק 23 בספרון האמור כולל טענות ואמירות המהוות לשון הרע כלפי מר דומב, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע). בפסק הדין נשוא הערעור נדחתה התביעה. נקבע, כי אין מדובר בפרסום המהווה לשון הרע. נקבע עוד, כי גם אם היה נקבע כי קיים בפרסום לשון הרע, למשיבים הייתה עומדת הגנה, ובכלל זה הגנת הבעת דעה בתום לב בעניין ציבורי, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק האמור.

4.מכאן הערעור שבפנינו. דין הערעור, כמפורט להלן, להתקבל בנקודה אחת. מהלך הדיון יהיה כלהלן. תחילה אעמוד בקצרה על הספרון והפרק נשוא הערעור. בהמשך לכך, אדון בשאלה האם יש בפרסום הספרון לשון הרע. במסגרת זו, אתייחס למעמדו של מר דומב כאיש ציבור. מסקנתי היא, כי על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, בחלק מן ההיגדים נשוא התביעה יש משום לשון הרע. על רקע זה אדון בשאלה האם עומדת למחברים הגנת הבעת דעה בתום לב בעניין ציבורי. מסקנתי היא, כי לא ניתן לאשר את קביעת בית משפט קמא, לפיה המחברים זכאים להגנה האמורה. אשר למשיב 3, מסקנתי היא, כי אין עילה להתערב בקביעת בית משפט קמא לפיה אין בפרסום שנעשה על ידו משום לשון הרע.

5.תחילה מתבקשת הערה מקדמית ביחס למסגרת הדיון. המערער טען בבית משפט קמא, כי נוכח שתי החלטות קודמות בהן נדחתה בקשת המשיבים לדחיית התביעה על הסף (כב' השופטת מ' אביב, החלטות מן הימים 10.11.11 ו – 17.3.12), קם מעשה בית דין המונע מבית המשפט לקבוע כי אין בפרסום לשון הרע. בית המשפט קמא דחה טענה זו. אין עילה להתערב במסקנתו, הואיל ומעיון בהחלטות האמורות עולה, כי אין בהן קביעה פוזיטיבית בדבר קיומו של לשון הרע בפרסום. בשולי עניין זה אעיר, כי בכל מקרה, מקום בו מדובר בהחלטות קודמות של בית המשפט באותו הליך, לא חלה כלל התורה של מעשה בית דין, ויש להידרש לדוקטרינה של "law of the case" (לתורה האמורה, ולחריגים לה, ראו דיון מפורט בפסק דינו של כב' השופט ת' אור בע"א 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון פ"ד נא(1) 69 (1997), בפסקאות 20 - 22). מכאן, אעבור לדון בערעור לעיצומו.

6.לשון הרע. באופן כללי, אין עילה להתערב בנקודת המוצא הנורמטיבית שהניח בית משפט קמא לבחינת קיומה של לשון הרע. מדובר בשאלה נורמטיבית. הדגש בהקשר זה הוא על מבחן אובייקטיבי. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004)) (להלן – פסק דין הרציקוביץ')). בהקשר זה, השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002). בפרשת הרציקוביץ' נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). בתוך כך, ניתן משקל ממשי לכך שהפרסום נעשה אודות איש ציבור.

7.אשר לפירוש הביטויים נשוא התביעה. בית המשפט העליון קבע בהקשר זה כי "משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה השימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (12.11.06), בפסקה 24). יש בכך כדי לתמוך בגישתו של בית משפט קמא, כי בפירוש הביטויים נשוא התביעה יש מקום להידרש לפרסום בכללותו. בה בעת, יש להתייחס באופן ספציפי לכל אחד מן ההיגדים הרלוונטיים. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון, כי הפירוק של הפרסום להיגדים כאמור "חייב תמיד להיעשות בזהירות ראויה תוך שימת לב גם למכלול. גם כאשר הדיון מתמקד בביטוי ספציפי, מצווה בית המשפט, כדי לבחון אם מדובר בביטוי מלעיז, לבחון את הפרסום בכללותו" (ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד ס (4)13 (2005), בפסקה 7 לפסק הדין).

8.על רקע עקרונות אלה, יש לבחון את הפרסום נשוא התביעה, אשר במרכזה, כאמור, פרק 23 לספרון. לכך אפנה עתה.