ע"א 57280-03-15 מתתיהו נ' מועצה אזורית מודיעין

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו), במסגרתו חייב בית המשפט את המערער בתשלום סך של 27,202 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה וכן בהוצאות המשיבה בסכום של 744 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪. פסק הדין נסב על תביעה שהוגשה על ידי המשיבה בגין חוב דמי ארנונה ודמי שילוט לתקופה שבין נובמבר 2005-יוני 2006.

2.המשיבה בתביעתה טענה כי המערער החזיק בשני נכסים בכפר רות שבתחום שיפוטה של המשיבה. בגין הנכס הראשון נותר חייב ארנונה בסכום של 4,435 ₪ ובגין הנכס השני נותר חייב ארנונה בסכום של 15,976 ₪, וכן חייב בדמי שילוט לעסקו בסך 7,291 ₪.

3.המערער טען כנגד התביעה, כי חתם ביום 20.7.05 בשמו ובשם אדם אחר על הסכם שכירות של חממה בכפר רות, בשטח של 450 מ"ר ממשכיר השטח, זאת עבור חברה בהקמה (להלן: "החברה"). הוסכם שהחוזה הזמני יהיה על שמו, אולם, בהמשך, ישמש את החברה שתוקם. בנוסף טען, כי הוסכם שהחממה תחולק לשני חלקים, חלק אחד בשטח של 338 מ"ר שבו לא יהיה לו חלק אלא רק לחברה ויתרת השטח תשמש את המערער, כאשר בהמשך סוכם כי כלל השטח ישמש את החברה.

4.עוד טען המערער כי בעקבות סכסוך שפרץ בין המערער והחברה לבין המשכיר, שלט המשכיר בשטח החל מחודש ינואר 2006 והמערער והחברה פינו רשמית את המקום בחודש מאי 2006. עוד לטענתו, עזב את כפר רות בחודש ינואר 2006 ולא ידע על חוב ארנונה כלשהו.

5.המערער טען להתיישנות החוב, שכן הוא מתייחס לתאריך שקדם ל-7 שנים מיום הגשת התביעה. עוד טען, כי מחזיק הנכס בתקופה נשוא החוב היה החברה ולפיכך היה על המשיבה להגיש תביעה נגדה. עוד טען, כי בין השנים 2006-2010 היה בהליך של פשיטת רגל וביום 11.3.10 קיבל צו הפטר. לפיכך, ומכיוון שהתביעה מתייחסת למועד שלפני מתן הצו לא ניתן היה להגישה.

6.לאחר שמיעת ראיות, דחה בית המשפט את כל טענותיו של המערער. באשר להתיישנות, ציין כי מהרישומים שצרפו לכתב התביעה, עולה כי החוב נשוא התביעה מתייחס לתקופה שבין נובמבר 2005 לבין יוני 2006. מאחר שהתביעה הוגשה ביום 6.9.11, הרי שטרם חלפו 7 שנים ממועד התגבשות החוב ועל כן יש לדחות את טענת ההתיישנות.

7.באשר לטענת אי ההחזקה בנכס, ציין בית המשפט כי מהסכם השכירות שצרף המערער לתצהיר העדות הראשית שלו, עולה כי שכר את הנכסים לתקופה שבין 1.6.05 ל-31.5.06. מנהל הגבייה של המשיבה העיד כי המערער נרשם כמחזיק בנכסים בהתאם להסכם השכירות וזאת לתקופה של שנה וכי לא נמסר למשיבה הסכם שכירות אחר במהלך התקופה ולא נמסרה לה הודעה על שינוי זהות המחזיק בנכס.

8.בית המשפט ציין, כי המערער לא צרף הסכם שכירות בין המשכיר לבין החברה ומכל מקום גם אם הושכר הנכס בשלב כלשהו לחברה, לא הוכח כי הדבר הובא לידיעתה של המשיבה וכי ההסכם האמור נמסר לה. בנוסף, לא צורפה כל ראיה, כי המערער הודיע למשיבה שחדל מלהחזיק בנכס וביקש לשנות את שם המחזיק. המערער עצמו הודה, כי לא מסר הודעה כאמור למשיבה וטענתו כי צד ג' כלשהו מסר הודעה כזו לא נתמכה בראיה כלשהי.

9.בית המשפט קמא נסמך בעניין זה על הוראת סעיף 325 לפקודת העיריות לפיה מי שחדל להיות בעלים או מחזיק של קרקע או בניין שהוא חב עליהם בארנונה, חייב למסור הודעה על כך בכתב לעירייה ורק לאחר מכן לא יהיה חייב בתשלום ארנונה נוספת. בעניין זה ציין, כי על פי הפסיקה, ככל שלא נמסרה הודעה כאמור, חייב הנישום לשאת בחוב הארנונה גם אם יתברר שהיה בעלים או מחזיק אחר בנכס בתקופה הרלוונטית. אמנם, ייתכנו מצבים שבהם הגיע לידיעת הרשות המקומית מידע, כאמור, שלא באמצעות המחזיק היוצא ואז החלטתה להמשיך ולחייב את המחזיק היוצא בארנונה אינה סבירה. אולם, בענייננו לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך שהמשיבה ידעה בזמן אמת על שינוי בזהות המחזיק בנכס. לפיכך, עצם מסירת הדברים למשיבה לאחר הגשת תביעתה, אין בה כדי להצדיק את החריגה מן הכלל.