באילו נסיבות ייחשב מעבר לבית אבות כנטישה לעניין דיירות מוגנת

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופטת כרמלה האפט) מיום 2.2.2015, אשר קיבל תביעת פינוי שהגישה המשיבה נגד המערערות, והורה על סילוק ידן מדירת מגורים כנגד תשלום פיצויים על ידי המשיבה (ת.א. 12- 12- 23546).

1. המערערת 1 (להלן: "האם"), כיום בת 87, היא אמה של המערערת 2 (להלן: "הבת"), שהיא כיום בת 50. האם היא דיירת מוגנת בדירה ברח' XXXXXXXXXXXX (להלן: "הדירה") מאז שנת 1962, עת רכשה את זכויות הדיירות המוגנת בדירה כנגד תשלום דמי מפתח.

1. המשיבה רכשה את זכויות הבעלות בדירה בשנת 2007.

1. האם ובת שתיהן חסויות ופסולות דין. שתיהן סובלות ממחלת נפש – סכיזופרניה, ולשתיהן מונו אפוטרופסים. לאם מונו אפוטרופוסים עוד בשנת 1994. תחילה מונתה הבת לתפקיד האפוטרופוס של האם יחד עם אחיה של האם, ואף טיפלה באם, אך לימים, בשל התדרדרות במצבה הנפשי של הבת, היא שוחררה מתפקיד זה ולה עצמה מונה אפוטרופוס לרכוש.

1. מאז לידתה של הבת בשנת 1966 ועד לשנת 2008 התגוררו בדירה האם והבת יחדיו, אלא שבשל התקף פסיכוטי בו לקתה הבת, והחשש לחייה של האם, קיבלו רשויות הרווחה החלטה על הוצאה מיידית של האם מן הדירה במסגרת סידור חירום, והעבירו אותה ביום 6.8.2008 לבית אבות, בו היא מתגוררת מאז ועד היום. הרקע לכך היו דבריה של הבת לעובד הסוציאלי שטיפל באם, ולפיהם, היא מרגישה שעליה לרצוח את האם ולהתאבד לאחר מכן.

בסמוך לאחר מכן הגישה המשיבה תביעת פינוי נגד המערערות (ת.א. 56243/08). התביעה התקבלה בבית משפט השלום, אלא שהמערערות ערערו על פסק הדין (ע"א 11- 04- 19943) וערעורן התקבל. נפסק, מפי חברי, כב' סג"נ ד"ר ורדי (ובהסכמת חבריי כב' סג"נ השופט שנלר וכב' השופטת לבהר- שרון), כי נוכח העובדה שתביעת הפינוי הוגשה בחלוף ארבעה חודשים בלבד מאז שהוצאה האם מן הדירה, לא ניתן היה לפסול את האפשרות, בעת הגשת התביעה בשנת 2008, כי האם תחליט לשוב לדירה לאחר שמצבה הבריאותי ויחסיה עם הבת ישתקמו. לפיכך, לא הוכחה כוונת נטישה כנדרש לצורך עילת פינוי של נטישה. המשיבה ביקשה רשות לערער על פסק הדין, אלא שבקשתה נדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 7542/12).

1. בשנת 2012 הוגשה תביעת פינוי חדשה, וזאת נוכח העובדה שבמועד הגשתה חלפו כבר ארבע שנים מאז עברה האם להתגורר בבית אבות.