אלעוקה נ' המועצה המקומית ערערה בנגב ואח'

1.בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בבאר-שבע (כב' השופט משה הולצמן) מיום 15.11.15 בת.א 35169-06-14 אשר קיבל את תביעת המערער באופן חלקי, תביעה לפיצוי בגין הוצאת לשון רע, בעקבות עיקול שהוטל על חשבונותיו בבנקים בשל אי תשלום חוב ארנונה, וחייב את המשיבים לשלם למערער פיצוי בסך של 4,500 ₪ וכן תשלום הוצאות ושכר טרחת בא כוחו בסכום כולל של 1,500 ₪.

2.במסגרת הערעור שבפני טען ב"כ המערער ארוכות כי שגה בית המשפט קמא עת קבע את הפיצוי בשיעור כה נמוך. לטענתו, מקום שקבע בית משפט קמא כי הליכי הגבייה בהם נקטו המשיבים נעשו בניגוד לדין במובן זה שהעיקול הוטל עוד בטרם חלף המועד אשר עמד לזכות המערער על פי דין כדי לסלק את יתרת חוב הארנונה אל המשיבים, ומקום שקבע בית משפט קמא כי גם לאחר ביטול צו העיקול השתהו המשיבים עד להסרת העיקול, מן הראוי היה להעמיד את שיעור הפיצוי בדומה לפיצויים שנפסקו במקרים אחרים על ידי בתי המשפט.

לשם כך הציב שורה של פסקי דין בהם במקרים שונים טווח הפיצוי נע בין 30,000 ₪ לבין 50,000 ₪.

3.אל מול טענותיו של המערער, טענו המשיבים יחדיו כי יש לדחות את הערעור וכי הפיצוי שקבע בית משפט קמא הולם את הנסיבות המיוחדות במקרה דנן, בין השאר בהינתן קביעותיו של בית משפט קמא כי המערער קיבל התראות בגין חוב הארנונה שהצטבר לסכום של 75,626 ₪ ועל אף זאת לא פעל להסרתו; כי המערער לא הוכיח נזקים שנגרמו לו בפועל בגין העיקול הנדון וכי טענותיו כי הוקטנה לו מסגרת האשראי בבנק או כי שמו הטוב נפגע לא הוכחו בפועל; כי המערער נהג בחוסר תום לב בהתנהלותו אל מול המשיבים עת היה מודע לעצם קיומו של החוב ולא קידם פירעונו אלא רק לאחר הטלת העיקול. עוד נטען כי משך הזמן שבו רבץ העיקול על חשבונו של המערער היה קצר, כ-14 יום.

עוד ובנוסף בקשו המשיבים להדגיש את דבר חוסר מהימנותו של המערער והפנו לקביעת בית המשפט קמא שאר הטיל דופי במהימנות גרסת המערער.

בהינתן כל האמור לעיל חזרו המשיבים וטענו, כי בית המשפט קמא, אשר נתן את הדעת לפסיקה הרווחת באשר לשיעור הפיצוי הראוי בגין הוצאת לשון רע, שקל נכונה את הנסיבות בקביעת שיעור הפיצוי וכי אין כל הצדקה להתערב בקביעתו זו.

4.הערעור כל כולו מכוון כנגד שיעור הפיצוי שפסק בית משפט קמא כאשר המדובר בפיצוי שנפסק על דרך הערכה והאומדנה.

בעניין הנדון נתן בית משפט קמא את הדעת לנסיבות הליכי הגביה בהם נקטו המשיבים כנגד המערער וכן להתנהלותו המתחמקת של המערער מלהסדיר את יתרת חובותיו אל מול המשיבים בגין חובות ארנונה ובדין קבע את דבר אחריותם של המשיבים לפצות את המערער בגין פגיעה בשמו הטוב, בנסיבות בהן נמצא כי העיקול הוטל שלא כדין וגם בהסרתו התמהמהו המשיבים.

על אף זאת קבע בית המשפט קמא שיעור פיצוי נמוך בנסיבות העניין בהינתן מודעותו של המערער לחוב האמור ואי סילוקו וכן חוסר תום ליבו בהתנהלותו אל מול המשיבים.

לא אחת נאמר כי ערכאת הערעור תמנע מלהתערב בקביעת סכום פיצוי הנתון לשיקול דעת בית המשפט כעניין שבאומדנה, אלא אם כן חרג בית המשפט קמא ממסגרת הגבולות הראויים שנקבעו בפסיקה.

עיון חוזר באותה פסיקה אליה הפנה ב"כ המערער (רע"א 4740/00 לימור עמר נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 510; ת.א. 36421-01-12 פרידמן ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ; ת.א. 22470/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי; ת.א. 60625/06 זוהר עמרם ואח' נ' מד"א) מלמדים כי באותם מקרים אמות המידה שנקבעו לפיצוי (טווח שנע בין 30,000 ₪ -50,000₪) אינם תואמים לנסיבות המקרה שבפנינו הן בשל סוג הפרסום (כתבות בעיתון בתפוצה רבתית), הן בנסיבות של חוסר ידיעה של בעל דין אודות קיומו של החוב; והן בנסיבות של הליכי גביה בהינתן ביטול פסק דין. אין המקרים דומים למקרה שבפני במסגרתו יוחס חוסר תום לב רב למערער בשל התנהלותו המתחמקת אל מול המשיבים. לפיכך, אינני סבורה כי המערער זכאי לפיצוי בגבולות הפיצויים שנפסקו במקרים דלעיל.

יחד עם זאת, סבורה אני כי בית המשפט קמא קפץ ידו בהענקת פיצוי למערער מקום שהמשיבים כרשות בעלת סמכות עיקול דרסטית עשתה שימוש בכלי זה שלא כדין וגם לאחר שנדרשה להסרת העיקול התמהמהה היא זמן רב למדי. גם בהינתן שמדובר בבעל חוב אשר היה מודע לקיומו של החוב ואשר השתמט מתשלומו של החוב, תהא הסיבה לכך אשר תהא, אין לרשות זכות קנויה לפעול בניגוד לדין אל מול החייב, כדי לגבות חובות המגיעים לה.

5.בהינתן כל האמור ראיתי לנכון לקבל הערעור ולהעמיד הפיצוי על סך של 10,000 ₪ בהתאם יוגדל סכום ההוצאות ל- 2000 ₪.