ע"א 54151-08-15

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום (כב' הש' גולומב) ביום 26.05.2015 בת.א. 6419/07, במסגרתו קיבל בית המשפט קמא באופן חלקי את תביעת המשיבה נגד המבקשת ודחה את התביעה שכנגד שהגישה המבקשת נגד המשיבה (להלן: "פסק הדין").

1.פסק הדין התקבל במשרד בא כוח המבקשת ביום 02.06.15, ובהתאם למניין הימים חל המועד האחרון להגשת הערעור ביום 17.07.15, יום שישי בשבוע, ולפיכך המועד האחרון להגשת הערעור חל ביום 19.07.15, היינו יומיים בלבד לפני פגרת הקיץ של בתי המשפט, בהתאם לתקנות בתי המשפט (פגרות), תשמ"ג - 1983 (להלן: "תקנות הפגרות").

2.המבקשת לא הגישה ערעור בזמן והבקשה להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה רק ביום 30.8.2015. האיחור בהגשת הערעור, על פי הנטען בבקשה ובתצהיר הגזבר שצורף לה, נבע מטעותו של הגזבר, אשר לא היה מודע לתיקון תשע"ה לתקנות הפגרות (נכנס לתוקף ביום 4.3.2015), שקבע כי פגרת הקיץ תחל ביום 21.07.15 וסבר בטעות, כי מאחר שהמועד האחרון לפי הבנתו נופל בפגרה, ניתן להגיש את הערעור עד יומיים לאחר הפגרה.

המבקשת הסבירה עוד, כי בשנת 2014 החליפה את משרד עורכי הדין המייצג אותה באופן שוטף, כך שבמועד בו התקבל פסק הדין, אותו משרד שקיבל את פסק הדין כבר לא ייצג אותה ולא היה אמור לטפל בהגשת הערעור בשמה. מטעם זה הטיפול בתיק לצורך הגשת הערעור הועבר למשרד עו"ד נבון שהגיש את הבקשה להארכת מועד.

3.המשיבה התנגדה לבקשה וטענה, כי אמנם הבקשה הוגשה במהלך פגרת בתי המשפט, ואולם בפועל הוגשה 88 ימים לאחר שפסק הדין הומצא לידי המבקשת, ועל כן לשיטתה אין מדובר בפער של יומיים כי אם באיחור משמעותי. כמו כן טענה, כי במקרה בו מדובר במועד שנקבע בחיקוק, אין להיעתר לבקשה ללא טעם מיוחד גם כאשר מדובר באיחור בן יום אחד בלבד. המשיבה טענה, כי היה ידוע למבקשת מועד תחילתה של פגרת הקיץ של בתי המשפט, שכן המבקשת מעסיקה ייעוץ משפטי שוטף וחזקה עליה, כי עורכי הדין מטעמה ידעו על מועדי הפגרה, וחזקה זו לא נסתרה שכן לא הוגש תצהיר מטעם עורכי הדין. ממילא טענה המבקשת, כי אי ידיעת מועד תחילת הפגרה על ידי הגזבר אינו יכול להוות נימוק להארכת המועד.

לטענת המשיבה, המבקשת שילמה לה את מלוא הסכום שנפסק על ידי בית המשפט קמא תוך 30 ימים מיום פסק הדין, לא הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ולמעשה לא הביעה כוונה להגיש ערעור, ולמעשה מדובר בצעד טקטי בלבד לאור הערעור שהוגש על ידי המשיבה, ואולם לטענתה הערעור שהגישה התמקד בנושא אי פסיקת שכר טרחה לטובת המשיבה, ואין בו כדי להוות נימוק להארכת המועד, והוסיפה כי סיכויי ערעור המבקשת נמוכים.

4.דין הבקשה להתקבל.

5.המועד להגשת ערעור בזכות על פסק-דין הוא תוך 45 ימים מיום מתן פסק-הדין, וזאת בהתאם לתקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. נקודת המוצא היא כי יש לקיים אחר המועדים הקבועים בדין, וזאת לשם השגת יעילות, ודאות וסופיות ההליך בהתבסס על שוויון בין בעלי הדין והגנה על אינטרס ההסתמכות של הצד שכנגד, כמו גם להבטיח מערכת שיפוט יעילה ותקינה (בשא 2263/13 פלונית נ' שרון דגודגה). תקנה 528 לתקנות סד"א מאפשרת לסטות מנקודת מוצא זו בהתקיים "טעמים מיוחדים" שיירשמו.