ע"א 53501-11-14 שלי נ' בנק לאומי למשכנתאות בערבון מוגבל

עיקריו של פסק הדין ב"קליפת האגוז"

1.המערערת נטלה מהבנק-המשיב (להלן "הבנק") הלוואה, שאת חלקה מימנה המדינה. ההלוואה נועדה לרכישת דירת מגורים למערערת ולשני ילדיה (להלן "הדירה"). לימים לא עמדה המערערת בתשלומי המשכנתא, והבנק החליף לה את הסכם ההלוואה בהסכמי הלוואות חדשים, לפיהם נפרס החוב מחדש לתקופה ארוכה. על דירת המגורים, נרשמה משכנתא. גם בתשלומים על פי ההסכמים הנוספים, לא עמדה המערערת. המשיב תבע לממש את המשכנתא ולפנות אותה מהדירה. הסוגיות העיקריות שהונחו לפתחנו הן, אם זכאית המערערת להגנה על פי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן "חוק ההוצאה לפועל") דהיינו ל"סידור חלוף", ולהגנה לפי חוק הגנת הדייר, התשל"ב-1972 (להלן "חוק הגנת הדייר"), דהיינו קבלת מעמד "של דייר מוגן" כמשמעותו בחוק זה (להלן גם "ההגנות"). נטען כי המערערת זכאית להגנות שבדין אלו, וזאת בהתאם להלכה בע"א 9136/02 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז פ"ד נ"ח(3) 934 (להלן "פס"ד מיסטר מאני") ובפסיקה העוקבת, שהלכה בעקבותיה, מאחר שהסעיפים בהסכמים לפיהם ויתרה המערערת על ההגנות, בטלים כיוון שהבנק לא מלא את דרישות הדין למתן הסברים נדרשים למערערת.

הרקע העובדתי

2.הדירה של המערערת נמצאת בקריית מוצקין, ורשומה כחלקה 273 תת חלקה 27 גוש 10426. כדי לממן את רכישתה נטלה המערערת ביום 20/4/97 הלוואת משכנתא בסכום של 320,000 ₪. מתוך סכום זה, 153,000 ₪ היו כספי המדינה, שבאו ככל הנראה לסייע לנצרכי דיור ולזכאים לו. היתרה, 167,000 ₪, היתה מכספי הבנק (הבנק ייצג את האינטרסים של המדינה במשפט זה). יחד עמה חתם על החוזים, כלווה, גם אביה, שנפטר לאחר נטילת ההלוואה. היה על המערערת להחזיר את החוב לבנק בתשלומים חודשיים של 1,400 ₪ בפריסה ל-30 שנים. נחתמו שני הסכמי הלוואות ו"הסכם משכנתא מסגרת" (להלן "הסכם המסגרת") עם הבנק. בשלושת ההסכמים הסכימה המערערת, בחתימתה עליהם, לסעיפים 22(ח) להסכמי ההלוואות ולסעיף 9.8 להסכם המסגרת, שדנו באי תחולה של ההגנות (להלן "תניות הוויתור").

3. בתום כשנה מאז מתן ההלוואה, החלה המערערת לפגר בתשלומי ההחזר. בשנת 2001 נפתח תיק הוצל"פ ומונה כונס נכסים על הדירה. המערערת הגיעה להסכם עם הבנק לאחר ששלמה את סכום הפיגורים.

4. בשנת 2007, כאשר שוב הצטברה יתרת פיגורים משמעותית, פנתה המערערת לוועדה הבינמשרדית, ואושר לה לפרוש את החוב מחדש ל-30 שנים נוספות. נחתמו בין הבנק לבין המערערת הסכמי הלוואה חדשים (להלן יחד "הסכם הפריסה"). סכום ההלוואה הפעם עמד על 309,331 ₪. אף בחוזים אלו, חזרה המערערת וחתמה על סעיפים לפיהם היא מוותרת על ההגנות.

יצויין כי בהסכם הפריסה הייתה המערערת מיוצגת על ידי עורך דין חגי תלמי, שאף אישר כי הסביר לה את משמעות ההסכמים.

5. ביום 7/5/07 נרשמה משכנתא בלשכת רישום המקרקעין על דירתה של המערערת וזאת על פי הסכם המסגרת.

6. מששוב אחרה המערערת בתשלומי המשכנתא, פתח הבנק תיק הוצאה לפועל חדש לשם מימוש המשכנתא. יתרת ההלוואה באותו מועד עמדה על 350,881 ₪. אף במהלך הליכים אלו, כמו בקודמים להם, לא טענה המערערת כי חלות עליה ההגנות. ביום 15/4/12 נתן הרשם בהוצל"פ צו פינוי לביצוע ביום 22/4/12. משקיבלה המערערת את צו הפינוי היא פנתה לבית משפט קמא בתביעה לבטל את הצו משום שחלות עליה תניות הוויתור. התביעה נדונה לפני כב' השופט פרידמן (בימ"ש שלום חיפה), אשר קבע כי הסמכות לדון בהוראות חוק הגנת הדייר היא לרשם ההוצאה לפועל והעביר את הדיון לרשם. על החלטתו הוגש ערעור, שהתקבל ואשר קבע כי הסמכות היא לבית המשפט, ולפיכך, הוחזר התיק לבית המשפט קמא. משנתן בית משפט קמא את פסק דינו והוגש עליו ערעור, נדרשים אנו לבחון את טענות הצדדים לגביו.

7. אוסיף ואספר בחלק זה של פסק דיני, כי המערערת טענה, שהיא משתכרת, כמזכירה במוסך,

סכום נמוך של כ-3,600 ש"ח וכי היא גידלה, כאם חד הורית, את שני ילדיה, שעתה הם בגירים אולם מתגוררים עמה. כל עוד היו הילדים קטינים, קיבלה המערערת מזונות בסכום של 850 ₪ מדי חודש.