ע"א 50858-01-16 חדאד נ' נדאף

זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו (השופט איברהים בולוס) מיום 6.12.15, לפיו קיבל את תביעת המשיב נגד המערער וחייב אותו לשלם למשיב 35,000 ₪ ועוד הוצאות משפט.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת הן, שהמשיב הוא כומר נוצרי, הנמנה על מייסדי הפורום לגיוס העדה הנוצרית בישראל ומנכ"ל עמותת פורום גיוס העדה הנוצרית. המערער הוא חבר מועצת העיר שפרעם. התביעה היא תביעת לשון הרע שהגיש המשיב נגד המערער בגין פרסום בשפה הערבית ברשת החברתית פייסבוק. במהלך יולי 2014, פירסם המשיב בעמוד שלו מסגרת ובה תמונה של פני התובע חצויה לאורך וצמודה לתמונה חצויה של מנהיג דאע"ש אבו בכר אל בגדאדי, ומתחתיה כתב "אל בגדאדי וגבראיל שני צדדים באותו מטבע".

לפרסום זה ניתנה תגובות ובהן נאמר בין היתר "אין הסכמה עם נדאף ולא עם דיעותיו, אבל לדמותו לדאע"ש הדבר אינו נכון ורחוק מהאמת!!!!!!! לנדאף דיעות משלו וזכותך להסכים או להתנגד, אבל לא שמעתי על אף תוקפנות מצד נדאף וקבוצתו על אף אדם בגלובוס או הסגת גבול של חירות או הרג של אדם על רקע דתו או שייכותו", וכן "האם נדאף הפך להיות אלוף בצבא הישראלי??? אנו חברה רבת דיעות וגישות וזכותו לקרוא לגיוס וזכותך לחלוק עליו וזכות האזרח (הנוצרי במקרה זה) איזה דרך לבחור, אבל מכאן עד להשוות נדאף לדאע"ש הדרך ארוכה ואינה ריאלית ואינה צודקת אף מקפחת חברי היקר". על תגובות אלה השיב המערער: "מי שקורא לגיוס הוא קורא להרג והורג בפועל"; "החיילים שנדאף מגייס מה עושים בעזה"; "הבגידה אינה דיעה".

אני דוחה את טענת המערער, כאילו הפרסום היחיד שבגינו נקבע שהוציא לשון הרע על המשיב הוא ששת המילים "אל בגדאדי וגבראיל שני צדדים באותו מטבע". טענה זו מתעלמת משלוש אמירות נוספות, שהתייחסו לטענות של אחר שהמערער עובר את הגבול בביקורתו, וכן היא מתעלמת מההשוואה הגרפית שביצע המערער בין המשיב לבין מנהיג דאע"ש, שאותה הכתיר באותן שש מילים.

לטענת המערער, בחינת האימרות כמכלול, שאותה לטענתו לא עשה בית המשפט קמא, מחייבת את המסקנה שאין בה לשון הרע כלפי המשיב אלא פרסום דיעה ועמדה פוליטית. אני דוחה טענה זו. בית המשפט בחן את כל הפוסטים כמכלול, גם את האמירה הראשונית שהיא כותרת להשוואה גרפית בין המשיב לבין אל בגדאדי, וגם את התגובות של המערער לתגובות של אחרים על דבריו הראשונים, שלאחר שבסעיף 37 הזהיר את עצמו שיש להשקיף על הדברים כמכלול.

בהקשר זה אני דוחה את טענת המערער, לפיה ייחס בית המשפט קמא למגיבים על דבריו של המערער מעמד של אדם סביר. בית המשפט קמא אמר שלהשוואת המשיב עם אל בגדאדי היתה במקרה זה תכלית אחת ויחידה, והיא להביע סלידה מהתובע ומהעמדה שהוא מייצג, לבזות אותו, להשפילו ולהשניאו על הבריות. זה הרושם המתקבל בעיניו של כל אדם סביר, וזה גם היה הרושם שנקלט על ידי המגיבים בעמוד הנתבע. אין זה אומר שהמגיבים הם האדם הסביר, אלא שהם כמו האדם הסביר. אוסיף ואומר שמעיון בתגובות המערער עצמו להערות המגיבים לפוסט הראשון שלו, עולה בבירור הכוונה שלו לבזות את המשיב, להשפילו ולהשניאו על הבריות, על ידי הכתרתו כמי שקורא להרג, הורג בפועל, ובוגד. כל אדם שעיניו בראשו מבין את כוונת המערער באמירות אלה, וגם המגיבים הבינו זאת. על כן אני דוחה את טענת המערער שאין באמירותיו כלפי המשיב לשון הרע.

המערער טוען כי אמירתו (כזכור, הוא מתייחס ל-6 המילים) היא הבעת דיעה המותרת לו במיוחד כאיש ציבור, אודות איש ציבור אחר, הוא המשיב, ויש להעדיף את חופש הביטוי שלו על פני שמו הטוב של המשיב. בדין דחה בית המשפט קמא כחסרות בסיס את כל הטענות האחרות שבהן ביקש המערער להתגונן מפני התביעה, לרבות הטענה "אמת דברתי".

על פי סעיף 15 (4) לחוק איסור לשון הרע, נהנה המוציא שם רע מהגנת תום הלב במקרה ש"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות". ואולם, לפי סעיף 16 (ב) לחוק, "חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה: (1)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו; (2)הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; (3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

מכאן, שהגנת הבעת הדיעה אינה מוחלטת והיא מותנית בכך שהפרסום לא יתכוון לפגוע במידה גדולה מהסביר לשם הגנת הערכים המוגנים. חופש הביטוי אין פירושו חופש השיסוי וההסתה. מניעת שיסוי והסתה אינם סתימת פיות. למרות שקשה למצוא את קו הגבול המבדיל בין הבעת הדיעה המותרת לבין הבעת דיעה העוברת את הגבול, אין בתי המשפט פטורים מחיפוש הגבול הזה, ולא ניתן לומר, אף לא על פי הפסיקה המצוטטת על ידי המערער, שחופש הביטוי גובר תמיד על שמו הטוב של אדם אחר, אף אם הוא נוטל על עצמו משימה ציבורית.