ע"א 50162-10-14 שמחה נ' עיריית ירושלים

1.לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום (כב' השופטת ע' אבמן-מולר) מיום 27.8.14 ועל פיו נתקבלה במלואה תביעת המשיבה שהוגשה נגד המערער לתשלום חוב ארנונה (ת"א 710014-07).

2.תביעת המשיבה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, התייחסה לחוב ארנונה בסך 618,561 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בגין נכס (מסעדה וקפיטריה) המצוי ב"חוצות היוצר" בירושלים (רח' אליאל דרור 2, חלקה 13 בגוש 30031) ולתקופה שמיום 10.2.99 ועד ליום 30.4.02.

3.המערער הגיש בקשה לרשות להתגונן, שבה העלה שלוש טענות: האחת, טענה להתיישנות התביעה בכל המתייחס לחיובי הארנונה בגין השנים 1999-2000. השניה, טענה להעדר יריבות ולפיה המערער לא החזיק בנכס אלא חברה בשליטתו, המצודה ירושלים בע"מ (להלן – החברה). לענין זה נטען כי החברה שכרה את הנכס בשנת 1969 מהחברה לפיתוח מזרח ירושלים והחזיקה בנכס לאורך כל השנים, ואף שילמה את תשלומי הארנונה במסגרת הסדרי התשלומים עם העירייה. והשלישית, טענת פירעון, ולפיה המערער הגיע להסדר חובות כולל עם העירייה במסגרתו שילם לעירייה מאות אלפי שקלים לסילוק מלוא חובות הארנונה בגין הנכס, וכי העירייה סגרה את תיק ההוצל"פ שנפתח נגדו לאחר שחובותיו נפרעו.

פסק דינו של בית משפט קמא

4.בית משפט השלום דחה את שלוש טענותיו של המערער. בכל המתייחס לטענה להעדר יריבות, קבע בית המשפט כי ברישומי העירייה מופיע המערער, ולא החברה, כמחזיק בנכס וכי הדבר נרשם, ככל הנראה, וכפי שהעידה העדה מטעם העירייה, בהתאם לפרטים שמסר לעירייה, או בהתאם לחוזה השכירות שהציג לעירייה. המערער, מנגד, לא הציג את חוזה השכירות בטענה שלא איתר אותו, ולפיכך ובהעדר ראיה אחרת, יש לראות את הרישום בעירייה כמשקף נכונה את פרטי המחזיק כפי שנמסרו לעירייה עם תחילת ההחזקה בנכס. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין במסמכים שהציג המערער, בהם רישיון עסק ע"ש החברה ושיקים שנמסרו לעירייה בגין חובות ארנונה, כדי להעיד על החזקת החברה בנכס או על החזקתה הבלעדית בנכס. בית המשפט ציין כי לצד שיקים אלה, שילם המערער חובות ארנונה בגין הנכס בשיקים של חברה אחרת שבשליטתו, שלגביה לא היה חולק שלא החזיקה בנכס, וכי המערער פעל לאורך השנים כאילו אין הפרדה בין החברות השונות שבשליטתו וכן בינן לבינו באופן אישי. צוין גם כי חשבון הבנק שנטען שהוא של החברה - נוהל על שמו של המערער באופן אישי. עוד נקבע כי המערער לא התגונן בתביעות בגין חיובי ארנונה שהוגשו נגדו באופן אישי, לא טען להעדר יריבות ואף פרע פסקי דין שניתנו נגדו. לפיכך, כך נקבע, גם אם תתקבל הטענה שהחברה החזיקה בנכס, יש לקבוע שהיה זה במשותף עם המערער. צוין גם כי טענות המערער לענין החזקה בנכס הועלו שנים רבות לאחר עזיבת הנכס, כאשר בכל אותן שנים לא הודיע המערער על העברת החזקה בנכס ופעל באופן המתיישב עם רישומו כמחזיק בנכס.

5.באשר לטענת הפירעון קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח כי פרע את חוב הארנונה בנכס וכי טענותיו בענין זה הועלו באורח כללי, ללא תימוכין ומבלי שהוצג אישור על תשלום החוב. עוד נקבע כי טענת הפירעון אף אינה מתיישבת עם גובה החוב כפי שהיה בעת הפירעון הנטען, גם לאחר הנחת המבצע. בית המשפט הוסיף וציין, כי גרסתו הראשונית של המערער ולפיה שילם סך 50,287 ₪ לפירעון יתרת חוב הארנונה על הנכס, השתנתה משנתברר לו כי הסכום לו טען, המופיע בדפי החשבון של העירייה, אינו מבטא תשלום אלא חיוב ריבית לשנת 2006.

6.באשר לטענת ההתיישנות, קבע בית המשפט כי לנוכח מועד הגשת התביעה, ביום 15.6.07, התיישנו לכאורה חיובי הארנונה לשנים 1999 ו-2000, אשר נוצרו ביום 1.1.99 וביום 1.1.2000, למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. עם זאת קבע, כי המערער הודה "בקיום זכות התובע" ע"י "ביצוע מקצת הזכות" כמשמעותו בס' 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, ולפיכך "אופס" מרוץ ההתיישנות בשנת 2006. לענין זה ציין בית משפט קמא כי המשיבה לא הפנתה לכל מסמך שיש בו משום הודאה בזכות המשיבה, והמחלוקת בין הצדדים התייחסה לשאלה היא האם יש בתשלומים ששילם המערער במהלך השנים על חשבון חובות העבר כדי "ביצוע מקצת הזכות". בית המשפט ציין שאין חולק שהמערער שילם במהלך השנים תשלומים רבים על חשבון חובות העבר. החזקה בנכס הסתיימה בשנת 2002 והמערער המשיך ושילם תשלומים בגין חובות העבר עד לשנת 2006. בית המשפט הוסיף וציין כי כל שנת מס יוצרת עילת תביעה חדשה ולפיכך אין לקבוע כי בתשלום חוב ארנונה לשנה מסוימת יש משום הודאה בחוב לשנה אחרת. ואולם, כך קבע, המערער - שידע מה גובה החובות ושילם לאורך השנים תשלומים רבים על חשבון חובו, לא ייחס את התשלומים שביצע לשנה מסוימת ובטיעוניו בבקשתו לרשות להתגונן חזר והדגיש כי תשלומיו היו "עבור כל השנים לפירעון מלוא החובות". בבחינת למעלה מן הצורך צוין כי המערער טען בתצהירו כי פרע את חובו ביום 28.2.07, ואף שטענתו לא התקבלה, אין המערער יכול לאחוז בטענה כי שילם את חובו "מעשה שיש בו לכל הפחות ביצוע מקצת הזכות ולפיכך הודאה בחוב", ובה בעת לטעון להתיישנות אותו חוב. צוין עוד כי התשלומים ששילם המערער לעירייה כיסו את חובותיו בנכס עד ליום 10.2.99, כלומר, מעבר לתקופה שלגביה נתבע בהליך קודם, ובכך יש משום חיזוק לכך שהתשלומים בוצעו על חשבון כלל חובות העבר, כפי שטען גם המערער. בביצוע תשלומים אלה, כך נקבע, הודה המערער בחובו לעירייה ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה. מאחר שהתשלום האחרון על חשבון חובות העבר בוצע בספטמבר 2006 (שיק אחרון בסדרת שיקים שנמסרו בספטמבר 2005), לא חלה התיישנות על החוב.

הערעור – טענות הצדדים

7. המערער חוזר ומעלה בערעורו את טענותיו באשר לשלוש טענות הגנתו. באשר לטענת העדר היריבות הוא טוען כי הציג לפני בית משפט קמא דרישת תשלום של העירייה בגין הנכס, שהוצאה על שם החברה. על פי עדות העדה מטעם העירייה דרישות התשלום יוצאות על סמך רישומי העירייה, ויש להסיק מכך כי רישום המערער כמחזיק אינו משקף נכונה את מצב החזקה בנכס כפי שהוצג לעירייה. לענין העדרו של הסכם השכירות נטען לנזק ראייתי. התביעה נגד המערער הוגשה בשנת 2007, הומצאה למערער בשנת 2009, בחלוף למעלה מ-7 שנים מתום השכירות ו-40 שנה לאחר שנחתם הסכם השכירות. נטען גם שבית המשפט התעלם מן הראיות המעידות על זהות החברה כמחזיקה, בהן התכתבות המערער עם העירייה, רישיון עסק, רישיון שירותי כבאות וחשבונות מים ע"ש החברה, ודרישות תשלום שהוצאו על שמה. לענין טענת הפירעון נטען, כי בית המשפט ייחס למערער ידיעה שגויה על גובה חובו, בניגוד לראיות שעמדו לפניו, ועל יסוד זה ביסס את הכרעתו. נטען שלא היה פער בין הסכום ששילם המערער, לאחר הנחת המבצע, לבין גובה החוב כפי שהיה באותה עת. נטען גם שטענת הפירעון נתמכה במסמכים, וכי ההצהרה המוטעית על תשלום סך של 50,287 ₪ ניתנה לאחר שהחלה התדרדרות במצבו הרפואי של המערער ובזיכרונו. לענין טענת ההתיישנות נטען, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי המערער לא ייחס את התשלומים שביצע עד שנת 2006 לשנה מסוימת, שעה שמוסכם על הכל כי כל התשלומים ששילם המערער עד 2006 סילקו חובות עד לשנת 1998, בעוד שהתביעה הנדונה עניינה בחובות מאוחרים יותר. הסדר התשלומים עם העירייה הסתיים בשנת 2006, בעוד שהתביעה בענייננו הוגשה ביום 15.6.07, לאחר שהסדר התשלומים הסתיים. נטען שהסדר התשלומים עד לשנת 2006 איננו מהווה הודאה בחוב, ופירעון חוב מסוים אינו מהווה הודאה בחוב שטרם נדרש, טרם נתבע, ושהמערער לא ידע על קיומו בעת התשלום. פירעון חובות העבר, וכן המסמכים המתייחסים אליהם, מתייחסים לחובות עד לשנת 1998 ולא לכלל חובות העבר, ואין בהם כדי להוות הודאה בקיומו של חוב לשנים 1999 ו-2000. עוד נטען שטענות המערער בבקשת הרשות להתגונן אינן יכולות להיות "הודאה בזכות" שכן הודאה, לפי הוראת ס' 9 לחוק ההתיישנות, היא "למעט הודאה שהיה עמה טיעון התיישנות". לסיום נטען שבית המשפט לא דן בטענה ל"הבטחה מינהלית" בכל המתייחס להסדר שהוצע ביום 28.2.07, וכן לא דן בטענה להפחתת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה.