ע"א 45557-04-15 ויזל נ' ציוני ואח'

1.עסקינן בבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת י. שיצר ) מיום 13.12.1998, אשר ניתן כנגד המבקש בהעדר הגנה (להלן: "פסק הדין").

הבקשה שלפני הוגשה ביום 27.04.2015 ועל פיה מתבקשת הארכת מועד באופן שערעור על פסק הדין יוגש, במידת הצורך, בתוך 30 יום ממועד מתן ההחלטה בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית משפט קמא הדוחה בקשתו לביטול פסק הדין.

2.פסק הדין כולל צו עשה המורה למבקש ולמר סולמון ויזל "להמציא לתובעת (המשיבה 2 בבקשה שלפני) אישור בדבר תשלום מס שבח ואת האישור הנדרש מעירית ת"א לצורך רישום הזכות בחנות על שם התובעת" וחיוב כספי - תשלום סך של 30,000 ₪ בתוספת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ביום 05.11.1995 ועד התשלום בפועל וכן אגרת המשפט ששולמה ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ₪ (להלן: "פסק הדין").

3.ביום 07.11.2013 עתר המבקש לבית משפט קמא ב"בקשה לביטול פס"ד שניתן בהעדר הגנה" וביום 16.03.2015 נדחתה בקשתו (להלן: "החלטת הדחייה").

4.ביום 16.04.2015 הגיש המבקש בקשת רשות ערעור על החלטת הדחייה, אשר טרם נדונה (רע"א 23844-04-15).

5.לטענת המבקש פסק הדין הובא לידיעתו רק בשנת 2013 עת נקטה המשיבה 2 כנגדו בהליכי הוצל"פ "באיחור של 17 שנים".

עוד טוען המבקש כי הוא "רשאי להגיש ערעור בזכות" על פסק הדין והבקשה דנן "הוגשה רק על מנת ש... לא יאבד את זכותו להגיש את הערעור במועד שקבע המחוקק עד אשר תתברר בקשת רשות הערעור שהגיש", זאת משלטענתו הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד, קרי; בתוך 30 יום מיום שנודע לו על קיומו של פסק הדין ועל כן ובהתאם ל"תקנה 398א'... המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור..., יימנה מיום מתן ההכרעה בבקשת הביטול" (סעיף 5 ואילך לתשובה לתגובת המשיבה 2).

6.המשיבה 2 מתנגדת לבקשה ועותרת לחיוב בהוצאות.

לטענת המשיבה 2 ביום 16.03.2015 דחה בית משפט קמא את "בקשת המבקש לביטול פסק הדין שניתן כנגדו עוד לפני כ- 17 שנים !" ועל כן "אין למבקש כל זכות להגיש ערעור בזכות על פסק דין שניתן כנגדו כבר לפני 17 שנים" ו"הדרך היחידה הפתוחה בפני המבקש הוא להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין קמא – הא ותו לא, כפי שאכן המבקש פעל כך" (סעיף 3 ואילך לתגובת המשיבה 2).