ע"א 43991-08-14 מדינת ישראל נ' קאפי

תחילתו של ההליך בתביעה של המערער כנגד המשיב, בית משפט השלום בראשון לציון, לסילוק ידו של המשיב מהמקרקעין הידועים כחלק 57 בגוש 4252 באזור התעשייה בראש העין. המערער טען כי המשיב פלש למקרקעין ותפס בהם חזקה שלא כדין. המערער עתר גם לחיובו של המשיב בדמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה במקרקעין במהלך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה.

המשיב טען בכתב הגנתו כי הוא בר רשות בלתי הדירה במקרקעין, שכן הוא מחזיק בהם מזה כ-30 שנה ברשות המועצה ובהסכמה שבשתיקה מצד המנהל. עוד טען כי יש להתנות את פינויו בפיצוי בגין השקעותיו במקרקעין.

המשיב הגיש כתב תביעה שכנגד, בו ביקש להצהיר כי הוא בעל רשות בלתי הדירה במקרקעין וכן לחייב את המערער לכרות עימו חוזה חכירה. לחלופין דרש להתנות את פינויו מהמקרקעין בתשלום פיצוי בגין נזקיו וההוצאות שהוציא להשבחת המקרקעין. המשיב טען עוד כי דרישת המערער לפנויו יש בה משום הפלייתו לרעה לעומת מחזיקים אחרים שזכויותיהם הוסדרו בקרקעות בהן החזיקו, אף שגם הם החזיקו בהן שלא כדין.

בפסק הדין מיום 24.9.08 דחה בית משפט קמא, כב' השופטת סורוקר, את תביעת המשיב וקבע כי המשיב החל להשתמש במקרקעין בשנת 1978, ברשות המועצה המקומית אף שלזו לא היו זכויות במקרקעין. המועצה ביקשה להבטיח את הסדר הציבורי ביישוב ולקדם שיקום אסירים משוחררים. לכן איפשרה למשיב כמו גם לאחרים לפתוח קיוסק בשטח ציבורי במבנה של 16 מ"ר. בהמשך התירה המועצה שימושים עסקיים נוספים במקום והעלימה עין מחריגות בניה. בשום שלב לא ניתן למשיב היתר בניה להקמת מבנים נוספים מעבר למבנה המקורי. כך גם לא הותר למשיב להשכיר את המקרקעין לצדדים שלישיים. המשיב חרג באופן משמעותי מהאישורים המקוריים. הוא השתלט על שטח של 813 מ"ר, ובנה עליהם מבנה בגודל של 540 מ"ר, חלף המבנה בשטח 16 מ"ר. הבניה נעשתה ללא היתר. גם בשימוש חרג המשיב מהרשות שניתנה לו. החל משנת 1995 השכיר את המקרקעין לצדדים שלישיים חלף השימוש האישי, דבר שלא הותר לו.

המערער מעולם לא הקנה זכויות למשיב אך גם לא התעניין במקרקעין תקופה ארוכה. החל משנת 1992 החל פיקוח של המערער בשטח. מהמסמכים עולה שבשנת 1992 נערכה ביקורת בשטח והמערער אף בחן אפשרות להסדיר את זכויות המשיב בהסכם חכירה. בפועל לא נכרת הסכם. בית המשפט קבע כי פעולות הרשות לא גורעת מזכותו הקניינית של המערער, כי מדובר במקרקעי ציבור שאין להפקיע הזכויות בהם מחמת מחדל, כי למשיב אך מעמד של בר רשות הדירה, וכי המערער רשאי לדרוש פינוי של המשיב מהמקרקעין. תביעת המשיב לפיצוי בגין השקעותיו נדחתה. התביעה שכנגד נדחתה.

בערעור שהוגש על פסק הדין אישר בית המשפט המחוזי (כב' השופטים יעקב, דודקביץ ובוסתן), את קביעות בית משפט קמא לעניין טיבו של הרישיון שניתן למשיב ולעניין החזר השקעותיו. עם זאת החליט בית המשפט המחוזי להחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שידון בטענת ההפליה שהעלה המשיב הן בכתב ההגנה, הן בתביעה שכנגד.