פלוני נ' נריה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ ואח'

בפנינו ערעור אזרחי.

1. הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' פורר) בת"א 43411-07-24. פסק הדין ניתן ביום 16.10.25. בפסק הדין נדחתה על הסף, בשל מעשה בית דין, תביעה שהגיש המערער לסעד הצהרתי, לפיו הוא הבעלים היחידי של כל הזכויות בבית מגורים (להלן – המבנה), הנמצא ביישוב נריה (להלן – האגודה השיתופית או המשיבה).

2. ברקע ההתדיינות מצויות העובדות הבאות. בנו של המערער ורעייתו, הם המשיבים 2 – 3 בהליך שבפנינו (להלן גם – בני הזוג) התגוררו בקרוואן המצוי בתחום היישוב. המקרקעין עליהם הוקם הקרוואן הם חלק ממשבצת קרקע, בהם האגודה השיתופית היא ברת רשות. בתחילת שנת 2017, הגישה האגודה השיתופית תביעה לסילוק ידם של בני הזוג מקרוואן ומהמקרקעין שעליהם הוקם. התביעה כללה גם סעדים כספיים שונים. התביעה נוהלה בבוררות.

3. בפסק הבוררות (9.3.2022) חויבו בני הזוג לשלם סכום שנפסק, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין. עוד נקבע בפסק הבוררות, כי אם לא ישלמו את הסכומים האמורים, תהיה האגודה השיתופית רשאית לסלק את ידם מהמקרקעין. הסכומים לא שולמו. בקשה שהגישו בני הזוג לתיקון פסק הבוררות נדחתה (סגן רשמת האגודות השיתופיות, א' יניר, 24.7.23). בהמשך התנהלו הליכים שונים, בהם טענו בני הזוג, בין היתר, כי פסק הבוררות לא מתייחס למבנה. הטענה נדחתה, ונקבע כי פסק הבוררות מתייחס הן לקרוואן, הן למקרקעין (כב' הרשמת ק' פרג'ון זיטמן, תיק הוצאה לפועל, לשכת ירושלים, 514990-09-22, החלטה מיום 7.8.2023; לקביעה דומה ראו גם החלטת כב' הרשמת מיום 9.7.24, שעניינה בקשה שהגיש המערער עצמו). ערעור שהוגש על החלטה אחרונה זו נדחה (עמ"נ 15919-08-23 פלוני ואח' נ' נריה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ (כב' השופטת ש' רנר, 20.11.2023)).

4. בהמשך להליכים האמורים הוגשה תביעת המערער, בה נתבקש הסעד ההצהרתי הנזכר לעיל. הסעד המבוקש כלל גם הצהרה כי אין לאגודה השיתופית כל זכות במבנה. בקשה שהגישה האגודה השיתופית לסילוק ההליך על הסף התקבלה בפסק הדין, מטעמים של מעשה בית דין. מכאן הערעור שבפנינו.

5. המערער אינו חולק על העקרונות שפורטו בפסק דינו של בית משפט קמא ביחס לתורת מעשה בית דין (פסקאות 12 ואילך לפסק הדין). בתוך כך, אין חולק על קביעת בית משפט קמא (בפסקאות – 14 – 15 לפסק הדין), כי תנאי להיווצרות מעשה בית דין הוא זהות בין בעלי הדין או חליפיהם, שלקחו חלק בהליכים השונים; וכי תנאי זה מבוסס על התפיסה לפיה אין משתיקים אדם בטענת מעשה בית דין, אם לא ניתן לו יומו בבית המשפט.

6. האגודה טענה בבית משפט קמא כי יש לראות במערער, חליף לבני הזוג, עקב קרבתו המשפטית אליהם. בהקשר זה הפנה בית משפט קמא לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (5.1.2011), בפסקה 28), שם נכתב כך:

"בעל דין זהה לעניין זה הוא גם מי שעומד ביחסי קירבה משפטית (Privity) עם בעל דין, אם כחליפו בזכות או כמי שבא מכוחו בדרך אחרת" ... "קרבה משפטית" לצורך מעשה בית דין מתקיימת כאשר קיימת קרבה עניינית הדוקה בין בעלי דין בשני ההליכים העומדים באותו צד של המתרס, כנגד בעל דין משותף לשני ההליכים ... "קרבה משפטית" כאמור עשויה להיווצר, בין היתר, כתוצאה מקשרים משפחתיים, מסחריים, או מכוח זיקה משותפת לעניין כספי משותף. המבחן לכך הוא האם מצויים שיקולים של מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של בעל דין בהליך נוכחי למעמדו של בעל דין בהליך הקודם, וקשירתו לתוצאותיו. בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והייתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו... הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונשנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי".

(ההדגשה הוספה)

בה בעת, עמד בית המשפט העליון בהמשך דבריו על הצורך ב"גישה זהירה" בקביעת "קרבה משפטית" בין הצדדים בהליכים שונים (שם). זאת, "כדי שלא לפגוע פגיעה בלתי ראויה בזכותם הדיונית של מתדיינים להביא את דברם בפני בית המשפט". צוין, כי אף "שלא נדרשת בהכרח זהות פורמאלית בין בעלי הדין, נדרשת זהות 'עניינית-מהותית' ביניהם, המתחזקת עם קיום ידיעה של בעל הדין בהליך המאוחר על קיום ההליך הקודם במועד הרלבנטי, ומתן הזדמנות להיות מעורב בהליך כזה" (שם).

7. בית משפט קמא קבע (בפסקה 17 לפסק הדין) כי לטענת המערער, הוא לקח חלק פעיל ומהותי בבניית המבנה בו עסקינן, וכי בני הזוג חיו במבנה. מקשרים אלה, הסיק בית משפט קמא קיומה של קרבה משפחתית. קביעה זו, כשלעצמה, אינה עומדת לדיון בהליך שבפנינו.

8. בית משפט קמא נדרש לטענת המערער, כי לא היה מודע לכך שתביעת האגודה השיתופית, בה ניתן פסק הבוררות, כוללת גם את הבית שבנה.

9. בדונו בטענה זו קבע בית המשפט (בפסקה 18 לפסק הדין), כי בכתב התביעה כנגד בני הזוג, ביקשה האגודה כסעד, את פינוי הקרוואן ו"שטח המתחם עליו מצוי הקרוואן". בתוך כך צוטט בפסק הדין סעיף 10 לכתב התביעה כנגד בני הזוג, בו נטען כי "במשך השנים הנתבעים הקימו שלא כדין סביב השטח עליו מצוי הקרוואן מתחם הכולל בית של קבע, סככות, מחסנים ושער כניסה למתחם וכל זאת, מבלי לקבל אישור התובעת ו/או אישור כל גורם רלוונטי אחר לצורך הקמת מבנים הנ"ל לרבות קבלת היתרי בניה, כאשר הנתבעים התנהלו במקום כאילו מדובר בשטח פרטי שלהם מבלי שקיבלו כל אישור להקמת אותו מתחם. תמונות המעידות על כך כי הנתבעים הקימו שלא כדין על גבי השטח עליו מצוי הקרוואן מתחם הכולל בית של קבע, סככות, מחסנים ושער כניסה למתחם מצ"ב כנספח 4 לכתב תביעה זה".

10. בית המשפט הוסיף (סעיף 19 לפסק הדין), כי ניסיונם של בני הזוג להבחין בין שטח הקרוואן לבין שטח בית המגורים, נדחה הן בפסק הבוררות, הן בהחלטת סגן הרשם, הן בהחלטות רשמת ההוצאה לפועל. בית משפט קמא הסיק, כי בני הזוג היו מודעים לכך, שסעד הפינוי שניתן לאגודה כולל את כל השטח, ובכלל זה השטח עליו נמצא הבניין. בנסיבות אלה, דחה בית משפט את טענת בני הזוג כי לא עירבו את המערער בהליכים נגדם, כיון שסברו שבית המגורים אינו נכלל בה.

11. המערער טוען, כי בכתב התביעה, לא עלתה טענה בדבר מגורים של בני הזוג בבית המגורים. לטענתו, הסעד שהתבקש בכתב התביעה התייחס אך לקרוואן. אין בידינו לקבל טענה זו, כיוון שכאמור לעיל סעד הפינוי התייחס גם ל"שטח המתחם עליו מצוי הקרוואן" (סעיף 25 לכתב התביעה). שטח זה תואר בסעיף 10 לכתב התביעה, אשר צוטט לעיל, ככולל, במפורש, גם את המבנה מושא ההתדיינות הנוכחית. מאליו עולה, במצב זה, כי תביעת הבוררות סבה גם על בית המגורים. אנו דוחים, אפוא, את טענות המערער בנקודה זו.

12. זאת ועוד, בפסק הבוררות נקבע כממצא כי בני הזוג הקימו סביב השטח עליו נמצא הקרוואן מתחם, הכולל בית קבע, סככות, מחסנים, שתילים, עצים ושער כניסה (סעיף 6.5.13 לפסק הבוררות). נזכרה טענת בני הזוג (לגביה נקבע כי לא הוכחה) כי הם משתמשים במקרקעין באמצעות הבית שלטענתם נבנה עליהם (סעיף 6.8.6). צוינה גם הודאת האגודה השיתופית כי בני הזוג השקיעו בנכס, ובנו סביב הקרוואן (סעיף 6.8.9). ניתנה הדעת לכך שבני הזוג וילדיהם מתגוררים שנים רבות במקרקעין (שם). במצב זה, ניתנה לבני הזוג הזדמנות לתקן את ההפרה (שם). התמונה הכוללת היא כי הסעד שניתן, הנוגע לסילוק ידם של בני הזוג מן המקרקעין, מתייחס לכלל השטח בו החזיקו, ובכלל זה המתחם האמור.

13. המערער מפנה בהקשר זה להחלטה שניתנה בבית משפט קמא (כב' השופטת מ' צ'רקה, 26.7.24), במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע, ממנה מבקש המערער להסיק כי במסגרת הבוררות לא התבקש סעד של פינוי והריסת המבנה. אין בהחלטה האמורה כדי לשנות ממסקנתנו לעיל, המעוגנת בחומרים מזמן אמת. למען שלמות התמונה נוסיף, כי במוקד ההחלטה האמורה מצוי הסעד של הריסת המבנה, אליו אין צורך שנידרש בשלב זה. נוסיף עוד, כי ככלל קביעות שיפוטיות לכאוריות בהחלטת ביניים מסוג זה, אינן בעלות משקל רב שעה שבית המשפט בא להכריע בהליך העיקרי. הדברים יפים גם ביחס לטענות שמעלה האגודה השיתופית בהתבסס על ההחלטה האמורה, ועל החלטה שניתנה בבית משפט זה בה נדחתה בקשה של המערער לעיכוב ביצוע (4.11.25, כב' השופטת ע' אבמן - מולר).

14. עוד קבע בית משפט קמא (בפסקה 20), כי למערער ולבני הזוג יחסי משפחה קרובים, שכללו תשלום כספים וניהול משותף של הנכס. נקבע, כי בני הזוג היו מודעים עוד מהבוררות, שקיימת אפשרות סבירה ומהותית, שידרשו לפנות את כל השטח בהם השתכנו, ולא רק את שטח הקרוואן. נוכח כל האמור לעיל, קביעות אלה מקובלות עלינו.

15. בית המשפט הוסיף וקבע (שם), כי למרות זאת, בני הזוג לא טענו כי המבנה שייך למערער; כי הם לא ביקשו לצרף את המערער להליכים הקודמים; וכי המערער עצמו לא ביקש להצטרף להליכים. בהמשך לכך בית המשפט קבע, כי "בשתיקתו קיבל [המערער] על עצמו את דינם".

16. קביעה אחרונה זו אנו מתקשים לקבל. המערער טען בבית משפט קמא כי לא היה מודע לכך, שהליכי הבוררות סבו גם על המבנה מושא ההתדיינות הנוכחית. טענתו הייתה, כי ידע ידיעה כללית כי מתנהל הליך כנגד בני הזוג, אך לא ייחס לכך כל חשיבות, הואיל ובני הזוג לא ראו את ההליך כהליך שקשור אליו (סעיף 5 לתשובת המערער לבקשה לסילוק על הסף). לפיכך, טען המערער, כי לא טרח להתעניין בהליך. אף כי טענות בני הזוג בדבר האופן בו תפסו את הליך הבוררות נדחו על ידי בית משפט קמא, בכל הנוגע למצב דעתו של המערער עצמו, בית משפט קמא לא קבע אחרת. לגבי טענה זו גם לא התקיים בירור עובדתי. המערער לא נחקר. טענתו בנקודה זו לא נסתרה. אף לא נקבע ממצא אודותיה. הוא הדין בטענה העובדתית של האגודה השיתופית בבקשה לסילוק על הסף (סעיף 50), לפיה המערער "היה מעורה בכלל ההליכים שהתנהלו". בנסיבות אלה, קיימת לכל הפחות אפשרות, ולו דחוקה, כי המערער לא פעל לשם הצטרפות להליך הבוררות, הואיל ולא היה מודע לכך שהבוררות סבה גם על המבנה האמור.

17. במצב זה אין לשלול על הסף את האפשרות, כי לאחר בירור עובדתי, ייקבע כי פסק הבוררות אינו יוצר מעשה בית דין לחובת המערער. נזכיר, כי הכלל הרחב הוא, כי סילוק תביעה על הסף הוא סעד דיוני קיצוני השמור למקרים חריגים ונדירים בלבד, בהם ברור לחלוטין כי גם אם יוכחו כלל הטענות בכתב התביעה, אין כל סיכוי, ולו קלוש, להעניק לתובע את הסעד המבוקש (ראו, למשל רע"א 73846-09-25 בית יוסף יזמות ונדל"ן בע"מ נ' א.י. פרוייקטים ויזמות בע"מ (30.10.2025); ראו גם רע"א 77141-03-25 נצח נ' דגני (9.07.2025), בפסקה 3; ע"א 4627/22 מפרקי חברת אגרקסקו, חברה לייצוא חקלאי בע"מ (בפירוק) ורו"ח ד"ר שלמה נס ורו"ח אלי שפלר נ' קוסט פורר גבאי את קסירר (שותפות רשומה) (7.6.2023), בפסקה 39). בצומת הדיונית הנוכחית, קשה להשתכנע כי כך הוא במקרה זה, גם אם יש יסוד לטענת האגודה השיתופית כי נוכח פרק הזמן הממושך של הליכי הבוררות, ונוכח העניין מושא אותם הליכים, מוטל על המערער נטל משמעותי להוכיח כי אכן לא היה מודע לכך שהליכי הבוררות סבים גם על המבנה. נוסיף, כי בפי המערער טענה משפטית, הנוגעת לתחולתו של הדין הירדני על העניין, ולתוכנו של דין זה. טענה זו לא הועלתה, וממילא לא נדונה, בהליכי הבוררות. מאליו מובן, כי איננו קובעים דבר מה לעיצומה של הטענה האמורה, עניין המסור לשיקול דעתה של הערכאה המוסמכת.

18. האגודה השיתופית טוענת, כי המערער הוא אביו של המשיב 2 והחם של המשיבה 3, הם בני הזוג. האגודה השיתופית מפנה לכך שלטענת המערער, נתן לבנו כסף לבנות את הבית והם בנו אותו יחדיו. על רקע זה מעלה האגודה השיתופית תהייה רטורית האם יתכן כי המערער לא ידע אודות הליך הבוררות, ומשיבה כי "ידע גם ידע אך בחר שלא להצטרף להליך ובתוך כך שאין לו להלין על עצמו". ברם, אין מחלוקת כי המערער ידע על עצם הליך הבוררות. טענתו, הטעונה בירור, היא כי לא ידע על כך שהבוררות סבה גם על המבנה מושא ההתדיינות הנוכחית. בטענה זו אין מקום לקבוע ממצא עובדתי, בלא בירור עובדתי וראייתי כאמור. נדגיש, מבלי להביע עמדה בעניין, כי הקביעה בדבר הדרך הראויה לקיום הבירור העובדתי האמור, אם כסוגיה מקדמית שתתברר בנפרד מבירור התביעה כולה, אם כסוגיה שתתברר במהלך בירור התביעה כולה, נתונה לשיקול דעתו של בית משפט קמא, אשר יעשה כחכמתו.

19. בתשובה לערעור טוענת המשיבה, כי בפסק דינו בחן בית משפט קמא לגופן את טענות המערער בשאלת הזכויות במקרקעין ודחה אותן. בטענה זו אין ממש. ענייננו בפסק דין המבוסס על קביעה מקדמית בדבר מעשה בית דין, בלא שהתקיים בירור של טענות הצדדים לגופם של דברים. ממילא, לא יכולה להיות בפסק הדין הכרעה לעיצומן של טענות אלה. באופן דומה, אין יסוד לטענה כאילו קבע בית משפט קמא ממצאי עובדה או מהימנות, בהם אין להתערב לשיטת המשיבה. בית משפט קמא לא שמע עדויות ולא קיים בירור ראייתי. ממילא, אין בפסק דינו ממצאי עובדה או מהימנות, ואין ענייננו בהתערבות בממצאים כאלה, כי אם בהכרעה משפטית בעיקרה.

20. המשיבה טוענת כי המערער טרם שילם את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו במסגרת פסק הדין מושא הערעור. כן נטען כי לא שילם הוצאות שנפסקו לחובתו עת נדחתה בקשת עיכוב ביצוע שהגיש. ברם, גם אם כך הדבר, אין בכך משום נימוק העשוי להשליך על הכרעתנו בטענות הצדדים בסוגיות שבמחלוקת.

21. התוצאה של כל האמור היא, כי הערעור מתקבל. פסק הדין מבוטל. בכלל זה מבוטל החיוב בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. ככל שחיוב זה נפרע, תשיב האגודה השיתופית למערער את ששילם, תוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה. הדיון בהליך מוחזר לבית משפט קמא, על מנת שימשיך את הדיון בהליך בהתאם לשיקול דעתו. ככל שבכוונת בית המשפט היא לדון תחילה בבקשה לסילוק על הסף, נקבע בזה כי טרם הכרעה בבקשה יש צורך לקיים בירור עובדתי בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ובהמשך לכך ולקבל טענות הצדדים, להחליט בעניין.

22. האגודה השיתופית תישא בשכר טרחת ב"כ המערער בסך של 10,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא משקף את היקף העבודה שהושקעה בהליך זה, את העובדה שלא התקיים דיון בהליך, ואת הקביעות לעיל. כן תישא האגודה השיתופית בהוצאות המערער, בשיעור האגרה ששילם. כל הסכומים ישולמו עד ליום 25.1.26.

ניתן היום, ב' טבת תשפ"ו, 22 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.