ע"א 43422-06-14 ת.ע נ' מדינת ישראל

א.בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ח. לפין-הראל) מיום 01.05.14 בת"א 25336-03-14, לפיו נקבעה חבותה של המשיבה לפצות את המערערת, מורה במקצועה, ילידת 31.01.1949, בגין אירוע תאונתי מיום 30.12.07, בעטיו נפגעה המערערת, ונגרם לה שבר בקרסול רגל ימין.

עוד נקבע, כי המערערת נושאת בתרומת רשלנות בשיעור של 20%, ונקבעו הרכיבים השונים של הפיצוי. הצדדים התבקשו להגיש פסיקתא לאישורו של בית משפט קמא.

ב.על פסק דינו זה של בית משפט קמא מלינים שני הצדדים.

המערערת, מצדה, טוענת, כי שגה בית משפט קמא משלא ביסס את חישוב הפסד ההשתכרות של המערערת על רפורמת "אופק חדש", והמערערת מלינה על קביעת בית משפט קמא לפיה ביקשה המערערת שלא להצטרף לרפורמה זו.

ג.כן נטען בערעור, כי בית משפט קמא שגה בקביעת סכום נזקה של המערערת בגין פדיון ימי מחלתה, וכמו כן שגה בכך שקבע, כי המערערת הייתה יוצאת לגמלאות בגיל 62 (ולא בגיל 67).

ד.נטען עוד בערעור, כי בית משפט קמא שגה בכך שהטיל על המערערת אשם תורם בשיעור של 20%, וכן בקביעתו כי אין בסמכותו לפרש את הוראת סעיף 60(ג) של חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב] התש"ל-1970.

ה.לטעמה של המערערת סך הפיצוי המגיע לה אמור להסתכם ב-1,409,852 ₪, ולאחר ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי בסך 108,316 ₪, מגיעה למערערת יתרת פיצוי בסכום של 1,301,536 ₪, לפי חשבונה.

ו.המשיבה הגישה אף היא ערעור שכנגד, והלינה על עצם קביעת חבותה בגין האירוע, לחלופין, על מיעוט האשם התורם שהוטל על המערערת, תוך טענה שהיה מקום להטיל על המערערת אשם תורם בשיעור של 50%.

ז.כן נטען על-ידי המשיבה, כי שגה בית משפט קמא בהערכת נזקיה של המערערת בגין הפסדי שכר לאחר גיל הפרישה (62).

בית משפט קמא קבע, כאמור לעיל, שהמערערת הייתה פורשת בגיל 62. לטעמה של המשיבה לא הוכיחה המערערת כי עתידה הייתה להוסיף ולעבוד לאחר גיל הפרישה, שכן היא העידה שלא רצתה לעסוק בכל משלח יד זולת הוראה פרונטאלית.

ח.שני הצדדים הניחו בפנינו עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים. בדיון, שהתקיים בפנינו ביום 25.11.14 אף שמענו את טיעוניהם בעל פה של ב"כ שני הצדדים.