ע"א 42943-01-16 טיוטו נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בהרצליה (כב' השופטת לימור ביבי) מיום 17.8.2015 (ת"א 12534-04-09). עסקינן בתביעה לפינוי וסילוק ידה של המבקשת מדירת מגורים ברחוב נחליאל בתל אביב (להלן: "הנכס"), לצד תביעה כספית בגין דמי שימוש ראויים. המשיבה היא הבעלים של הנכס. בשנת 1957 השכירה המשיבה את הנכס בשכירות מוגנת לגב' שושנה דרחי ז"ל (להלן: "המנוחה"). עם מותה, זכויות הדיירות המוגנת הוסבו לבנה, מר דרחי רחמים ז"ל (להלן: "רחמים" או "המנוח") לאחר שהתגורר עם המנוחה סמוך למועד פטירתה ובהתאם להוראות חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). המבקשת נישאה לרחמים לאחר פטירת המנוחה ועברה להתגורר בנכס עם רחמים. היא ממשיכה להתגורר בנכס עד היום, לאחר פטירתו של רחמים.

בית המשפט קמא פסק כי על המבקשת לפנות את הנכס עד ליום 10.10.2015 וכן לשאת בתשלום דמי שכירות בסך של 19,000 ש"ח.

לטענת המבקשת, מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתה שכן עשוי להיגרם לה נזק בלתי הפיך כתוצאה מפינוי דירת מגוריה היחידה.

עוד טוענת המבקשת כי לאור העובדה שהיא התגוררה בדירה עם המנוח באופן רצוף החל מהתאריך 30.4.2002, ולמעלה מ-6 חודשים סמוך לפטירתו, יש לראותה כדיירת מוגנת בדירה בהתאם להוראות סעיף 27(1) לחוק ובהתאם לסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. כך גם טוענת המבקשת כי נציגים מטעם המשיבה הבהירו לה עוד במהלך שנת 2002 כי זכות הדיירות המוגנת שמורה לה בתנאי שתתגורר בדירה עם בעלה סמוך לפטירתו ולא נאמר לה כי היה עליה להתגורר עם המנוחה טרם פטירתה על מנת לשמר את הדיירות המוגנת. כמו כן טוענת המבקשת כי אין בידיה אמצעים למציאת מקום מגורים חלופי או לתשלום הסכום שנפסק בפסק הדין קמא וכי נודע לה כי בכוונת המשיבה לפרסם מכרז ביחס לנכס לאחר מועד הפינוי שנקבע. על כן, טוענת המבקשת כי הנזק העלול להיגרם לה עולה על זה שעלול להיגרם למשיבה מחמת עיכוב הביצוע.

המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, פסק הדין קמא מבוסס על הקביעה כי המבקשת אינה יכולה לזכות בזכויות דיירות מוגנות בנכס בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר, ולאור העובדה שהמבקשת מעולם לא התגוררה עם הדיירת המוגנת המקורית. לדידה, סיכויי ההצלחה בערעור קלושים. לא נמצא ממש בטענת המבקשת בדבר המצג שכביכול הוצג לה, מה גם שמדובר בעדות יחידה של בעלת דין אשר אינה נתמכת בראיות. כמו כן, פסק הדין ניתן לפני למעלה מחצי שנה, תוך מתן שהות למבקשת להיערך לפינוי, וחרף כך לא נעשה כל ניסיון מצידה להשיג דיור חלופי. עוד טוענת המשיבה כי המשך שהותה של המבקשת בנכס, כפולשת למקרקעי ציבור גורם למשיבה נזקים וכי המבקשת אינה משלמת לה דמי שימוש ראויים ולא ברור כיצד יהיה ביכולתה לפצות את המשיבה על כך.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.

נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את ביצועו של פסק דין. עם זאת, כחריג לכלל זה, בית המשפט עשוי להורות על עיכוב ביצוע בהתחשב בשני שיקולים עיקריים: ראשית, כי סיכויי הערעור הם טובים, ושנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת עיכוב ביצוע ההחלטה, והנזק שייגרם למבקש כתוצאה מאי-היעתרות לבקשתו עולה על הנזק שייגרם למשיב כתוצאה מהיעתרות לה (ע"א 553/15 הועדה המקומית לתכנון ולבניה קרית אונו נ' האגודה למוסדות ציבור ליוצאי נשלסק בישראל (פורסם בנבו, 4.5.2015)). שני התנאים הללו הם מצטברים, ויחסי הגומלין ביניהם הוגדרו בפסיקה כ"מקבילית הכוחות", ככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים, כך יגבר משקלה של הדרישה בדבר מאזן הנוחות ולהיפך.

כאשר עסקינן בסעד של פינוי מדירת מגורים, נוטה מאזן הנוחות בדרך כלל, לטובת מבקש עיכוב הפינוי (רע"א 5832/15 אברהם אלול נ' מעונות עובדים בקרית משה אגודה שיתופית לשיכון בי-ם (פורסם בנבו, 6.10.2015)). הטעם לכך הוא שקיים חשש שמימוש פסק הדין עלול לגרום לנזק בלתי הפיך עבור המבקש. עם זאת, ככל שסיכויי הערעור הם נמוכים, נוטים בתי המשפט שלא לעכב את ביצוע פסק הדין:

"ככלל, כאשר מדובר בבקשה לסעד זמני של עיכוב פינוי מדירת מגורים, מאזן הנוחות נוטה באופן ראשוני לכיוונו של המבקש, אף אם סיכויי הערעור אינם גבוהים במיוחד, וזאת מאחר שקיים חשש שמימוש פסק הדין יהיה בלתי הפיך...ואולם לא קיימת בנדון חזקת "עיכוב ביצוע אוטומטי", ולא אחת נקבע כי אין מקום לעיכוב ביצועו של פסק דין לפינוי מדירת מגורים במקרה שבו סיכויי הערעור נמוכים מאוד"

ע"א 7909/15 רחל לטין נ' פרימיום קרדיט מימון והשקעות בע"מ (פורסם בנבו, 22.12.2015) (ראו גם: עע"מ 6417/15 אנדרי דרעי נ' משרד הבינוי והשיכון (פורבם בנבו, 22.10.2015))