ע"א 42302-03-16 גרינברג נ' שלום מועלם

ביום 22.5.16 התנהל דיון בערעור בתיק זה, בפני המבקשת ובאת כוחה. המבקשת, היא המשיבה בערעור, לא הגישה עיקרי טיעון, בטענה שלא היתה החלטה על כך. כשהוסבה תשומת ליבה לכך שלא צריך החלטה כי החובה מוטלת בתקנות, אמרה שתטען בעל פה. היא נתבקשה להסביר מדוע עלי להורות הוראה אחרת כמצוות תקנה 446 (ד), שתאפשר לה לטעון בעל פה בהעדר עיקרי טיעון, וכל מה שאמרה היה שלא היתה הלטה להגיש עיקרי טיעון. בהעדר טעם מדוע לאפשר למשיבה לטעון בהעדר עיקרי טיעון, קבעתי שהיא תחשב כמי שלא התייצבה, כמצוות תקנה 446. לאחר מכן שאלתי אותה אם היא רוצה לבקש משהו, והיא ענתה שלא. היא לא ביקשה לדחות את הדיון על מנת שתוכל להגיש עיקרי טיעון, או כל בקשה אחרת. בנסיבות אלה, ביקש ב"כ המערערת פסק דין וניתן פסק דין, במעמד הצדדים ביום 22.5.16.

היום, 28.6.16, הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק דין, הארכת המועד להגשת עיקרי טיעון, ובתוך הבקשה טענה שאחת מקביעותי לא נכונה לפי תצהיר המבקשת שהיא מגישה.

אילו היה זה פסק דין שניתן בהעדר, היתה המבקשת יכולה לבקשה ביטולו תוך 30 יום. חלפו יותר מ- 30 יום מאז שימוע פסק הדין ועד הגשת הבקשה, ודי בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה. גם לגופה של הבקשה, אני דוחה את הטענה שהמבקשת לא ידעה שעליה להגיש עיקרי טיעון. החובה קבועה בתקנות והמבקשת מיוצגת על יד עו"ד שאמורה לקרוא את התקנות. אני דוחה גם את הטענה שהמבקשת לא הבינה שהמסמכים שקיבלה הם עיקרי טיעון של המערערת, ולכן לא הגישה עיקרי טיעון. חובת המשיבה בערעור להגיש עיקרי טיעון אינה תלויה בהגשתם על ידי המערערת.

אני דוחה את הטענה שמכיוון שהמבקשת מצהירה שאחת מקביעותי שגויה (במידה שיא מצהירה זאת, כי היא מסתמכת על יעוץ משפטי), יש לבטל את פסק הדין, שניתן לפני יותר מחודש.

על כן, אני דוחה את הבקשה. מכיוון שלא נדרשה תשובת המערערת, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ב סיוון תשע"ו, 28 יוני 2016, בהעדר הצדדים.