ע"א 42012-09-15 בר עוז נ' עיריית תל-אביב ואח',ע"א 50999-07-15 לבי נ' עיריית תל-אביב,ע"א 36576-07-15 ברוך ואח' נ' עיריית תל-אביב

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת כרמלה האפט) מיום 18.6.2015, בתביעה לסילוק יד. התביעה הוגשה על ידי המשיבה נגד חמישה נתבעים, ביניהם המבקשת. נפסק כי המבקשת בנתה את ביתה בשטח שבמחלוקת רק בשנת 2011, לאחר גירושיה מבעלה, שהיה הנתבע מס' 1 בתביעת הפינוי. הבניה נעשתה ללא היתר. כך גם נפסק כי המבקשת, יחד עם הנתבע מס' 1, החלו להחזיק יחדיו בשטח, ובזה הסמוך אליו, לכל המוקדם בשנת 1999 וכי החזקה זו לא נעשתה מכח רשות מפורשת, אלא לכל היותר, רשות שבשתיקה, שכן מאותו מועד ואילך ידעה המשיבה אודות ההחזקה האמורה. נפסק כי המבקשת אינה זכאית לפיצוי כנגד הפינוי, מה גם שהיא בנתה את ביתה רק לאחר שהמשיבה כבר פעלה לסילוק הנתבע 1 מהשטח.

המבקשת טוענת כי לא היה מקום לפנותה בלא פיצוי, שכן מעמדה הוא של בת רשות בשטח והיא השקיעה כספים הן בבית בו מתגורר הנתבע 1, והן בבית בו היא עצמה מתגוררת כיום. עוד היא טוענת שמאזן הנוחות נוטה לטובתה שכן עליה לפנות את ביתה יחד עם ילדיה הקטנים, אין לה אפשרות למצוא מקום מגורים חלופי נוכח מצבה הכלכלי הקשה והיא עלולה למצוא את עצמה בלא קורת גג.

המשיבה מתנגדת לבקשה ומסתמכת לענין זה על ממצאי העובדה של בית המשפט קמא, וכן על החלטה קודמת, במסגרת ערעורו של נתבע אחר, הוא הנתבע מס' 5, שבקשתו לעיכוב ביצוע הפינוי נדחתה על ידי. המשיבה טוענת כי חובת הפינוי אינה שנויה למעשה במחלוקת, והשאלה היחידה שמעוררת המבקשת היא האם ראוי היה להתנות את הפינוי בפיצוי כספי, אלא ששאלה זו אינה מצדיקה עיכוב ביצוע, מה גם שלגופו של ענין, המבקשת אינה זכאית לכל פיצוי.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.

ככלל, הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, אלא בהתקיים שני תנאים מצטברים - סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש באופן שאם יבוצע פסק הדין ובסופו של יום יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 1282/15 ס.ב. ניהול מקרקעין בע"מ נ' תינהב חברה לבניה ופיתוח (1990) בע"מ (פורסם בנבו, ‏24.3.2015)).

במקרה דנן, דומה כי סיכויי ההצלחה בערעור אינם במידה המצדיקה עיכוב ביצוע, שכן פסק הפינוי מבוסס על קביעה עובדתית לפיה המבקשת מחזיקה בשטח במעמד של בת רשות בלבד, ואת הבית היא בנתה רק בשנת 2011, ללא היתר, כאשר כבר ידעה על הליכי הפינוי נגד הנתבע 1. זאת ועוד, אפילו המבקשת עצמה אינה חולקת באמת על חובתה לפנות את השטח, אלא רק על הצורך לעשות זאת בלא כל פיצוי.

באשר למאזן הנוחות, אין עסקינן במקרה הרגיל של פינוי אדם מבית מגוריו כאשר אותו אדם טוען לקיומן של זכויות קנייניות, שכן כפי שצויין קודם, המבקשת עצמה אינה חולקת כלל על זכותה של המשיבה לפנותו מהקרקע, וכל טענתה היא שיש לפצותה בגין השקעותיה בקרקע. הלכה למעשה מדובר איפוא במחלוקת כספית גרידא, ולא במחלוקת קניינית, ולכן הנזק שייגרם למבקשת מחמת ביצועו המיידי של פסק הדין הוא נזק כספי גרידא, הניתן לתיקון ככל שהערעור יתקבל. גם אם יתקבל הערעור, לא יהיה בכך כדי לגרוע מזכותה של המשיבה לפנות את המבקשת מן הקרקע, אפילו לשיטתה שלה. ראה למשל רע"א 4354/13 אסתר ושלמה בן דוד ואח' נ' דיור ב.פ בע"מ (פורסם בנבו, 29.09.2013):