שומרה חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' צ'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ג' ארנברג, סגן נשיא) מיום 14.6.15 בת"א 15215-10-11.  

פסק דינו של בית משפט קמא עסק בפיצוי לו זכאי המשיב בגין פגיעתו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 1.3.11, עת מלאו לו 15 שנים ומחצה. למשיב מונו שני מומחים, בתחום הפה והלסת ובתחום א.א.ג. המומחים נחלקו בשאלה אם תזוזת מחיצת האף וקשיי הנשימה של המשיב נובעים מהתאונה אם לאו. בית המשפט קמא העדיף בהקשר זה את קביעתו של המומחה בתחום הא.א.ג. לפיה נובעת הנכות מהתאונה.

המומחה בתחום א.א.ג קבע בחוות דעתו כי קשיי הנשימה מקנים נכות בשיעור 10% שעלולה להגביל את המשיב "בעבודה או פעילות גופנית הדורשת נשימה מוגברת מהרגיל". עם זאת ציין בחוות דעתו שניתן לנתח ולתקן את מחיצת האף בניתוח שמבוצע גם במסגרות ציבוריות, וכי סיכויי ההצלחה הם 80 – 90 אחוז "ואז הנכות צפויה לרדת בהתאמה... ביתר האחוזים קיימת אפשרות לאי שיפור המצב או אף להחמרה". בתשובות לשאלות הבהרה הבהיר שייתכן שהנכות תתאפס לאחר הניתוח וייתכן שלא.

בהסתמך על קביעות המומחה בעניין שיעור הנכות, קבע בית המשפט קמא למשיב פיצוי בסכום של 18,000 ₪ בגין כאב וסבל, פיצוי בסכום של 7,000 ₪ בגין הוצאות לטיפול בשן שנשברה, סכום של 10,000 ₪ עבור "הוצאות אחרות כולל עזרת הורים" וסכום של 250,000 ₪ בגין "הפסד השתכרות לעתיד". בית המשפט קמא הבהיר שלא ניתן לחייב נפגע לעבור ניתוח, ובנסיבות העניין אין מקום להפחתה מהפיצוי בשל סירובו לעבור את הניתוח.

המערערים סבורים שיש להתערב בכל קביעותיו של בית המשפט קמא, הן בנוגע להעדפת קביעת המומחה בתחום א.א.ג על קביעתו של המומחה בתחום הפה והלסת, הן בנוגע לקביעה לפיה לא היה מקום להפחית מהפיצוי בשל האפשרות לאיין את הנכות באמצעות ניתוח, והן לנוכח העובדה שלא ניתן כל משקל לטיב הנכות ולהשפעתה על התפקוד. עוד נטען שלא היה מקום להחיל בעניינו של המשיב את החזקה לפיה יחושב הפיצוי בעניינם של קטינים על בסיס השכר הממוצע במשק וזאת לנוכח נסיבותיו הספציפיות כפי שהן עולות מהראיות שהוצגו.

המשיב תומך יתדותיו בפסק דינו של בית המשפט קמא ובעיקר נסמך על כך שהמומחה העלה גם את האפשרות שמצבו יוחמר בעקבות הניתוח.

דין הערעור להתקבל בחלקו.

בדין קבע בית המשפט קמא שיש להעדיף את קביעת המומחה בתחום א.א.ג על פני קביעתו של המומחה בתחום הפה והלסת שעה שמדובר בנכות בגין הפרעות נשימה בשל סטיית מחיצה באף, ובפרט כאשר הקביעה הסתמכה גם על חוות דעת שניתנה בעבר בעניינו של המשיב.

עם זאת, לא ניתן היה להתעלם מקביעות המומחה בנוגע לאפשרות לשפר באופן ממשי ביותר את מצבו של המשיב באמצעות ניתוח פשוט. אמות המידה שנקבעו לעניין זה בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל, פ"ד מה(4) 45 (1991) ובפסיקה שבעקבות הלכה זו הן אלו הבוחנות את מידת הסיכון בניתוח, הכאב והסבל הכרוכים בו ושיעור ההצלחה שניתן לצפות לו. במקרה דנן מדובר בניתוח פשוט יחסית, שלא ניתן לייחס לו כאב וסבל יוצאי דופן ומחוות הדעת עולה ששיעור ההצלחה גבוה למדי. מובן שלא ניתן לחייב את המשיב לעבור את הניתוח, אלא שסירוב בלתי סביר לעבור פרוצדורה רפואית מעין זו, אינו מתיישב עם החובה להקטנת הנזק ומביא להקטנת הפיצוי בהתאם (ראו גם ע"א 120/00 יעל נ' בצלאל מיום 20.5.02).