1.זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת סיגלית גץ-אופיר) מיום 20.3.16, לפיו דחה את בקשת המערערים לביטול פסק הבורר, אורי פרץ פרי מיום 22.5.15, וקיבל את בקשת המשיבה לאישורו.
2.המערערים טענו כי פסק הדין אינו נכון, שכן הוא ניתן לטובת חברה בע"מ בשם שמעון פחימה יזמות בנייה בע"מ, בעוד ההתקשרות היתה מול שמעון פחימה אישית. בעניין זה הגישה ב"כ המשיבה בקשה לתיקון טעות סופר שנפלה בפסק הדין, שעה שהדיון נוהל מטעם "שמעון פחימה יזמות בנייה ע"מ 32091506", וכנראה בטעות תוקן השם ברישומי בית המשפט ל-"שמעון פחימה יזמות ובנייה בע"מ", תוך תוספת האות ב'.
3.ב"כ המערערים טען שאין מדובר בטעות סופר אלא בטעות, שניתן לתקנה אך ורק על ידי הגשת ערעור מטעם המשיבה, וכזה לא הוגש. אני דוחה טענה זו. גם אם אין מדובר בטעות סופר, אלא בטעות אחרת, בית המשפט בערעור מוסמך על פי תקנה 462 לא רק ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, אלא גם "בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור".
4.אין ספק שמדובר בטעות. הדיון באישור פסק הבורר התנהל בפני בית משפט השלום ולא בפני בית המשפט המחוזי, שהוא בית המשפט המוגדר בחוק הבוררות כמוסמך לדון בבקשות לאישור פסק בורר, על פי סעיף 79 ב (ג) לחוק בתי המשפט הקובע שבית משפט על פי חוק הבוררות יהיה בית המשפט שהעביר את העניין לבוררות. מכיוון שבית המשפט השלום העביר את העניין שבפניו לבוררות, היתה לו סמכות לדון בבקשה לאישור פסק בורר, כמו גם בבקשה לביטול פסק הבורר. מכאן, שסמכות זו נובעת מהתביעה האזרחית שנוהלה בפני בית משפט השלום, שהיא תביעה בין שמעון פחימה למערערים, ולא בין שמעון פחימה יזמות ובנייה בע"מ למערערים. על כך יש להוסיף שכל הדיון נוהל כלפי שמעון פחימה אישית, ואף המערערים כאשר הגישו את בקשתם לרשות ערעור שהפכה לערעור, דיברו על "המשיב" ולא על המשיבה, למשל בסעיפים 1,20,27,37 ועוד. על כן, אני מתקן את הטעות שנפלה בפסק דינו של בית המשפט קמא, כך שבמקום שם המשיבה יבוא "שמעון פחימה יזמות בנייה ע"מ 32091506".
5.המערערים טוענים לטעות חישוב בעניין רכיב המע"מ, ובהתאמה גם הפרשי הצמדה. הכוונה לאי חילוץ המע"מ מסכום של 175,000 ₪, סכום הערבות שחולטה, כאשר בית המשפט קמא הותיר את הסך של 175,000 ₪ כסכום שאינו כולל מע"מ. לטענת המערערים, מדובר בכספים שחולטו מכח ערבות בנקאית שהעמיד המשיב לטובת המבקשים, ונזקפו כנגד הסכומים הכוללים מע"מ, ולכן הם כוללים מע"מ. נטען, כי הבורר התבקש להבהיר סוגיה זו והגיב שאם תוצג בפניו חשבונית מס מטעם המערערים על סך 175,000 ₪, יתייחס בהתאם. לטענת המערערים, אין הם עוסק מורשה ואינם יכולים להוציא חשבונית מס, אלא היה על המשיב להוציא חשבונית זיכוי. חרף זאת, קבע בית המשפט קמא שאין לערער אחר הפסק. המשיב טען, שנושא המע"מ מוצה בבירור שערכה הערכאה הקודמת, ולא מתקיימת עילה לפתוח בהליך הוכחות בשאלת זיכוי המע"מ, כפי שמבקשים המערערים.
6.אף המערערים עצמם הביאו בבקשת רשות הערעור את ההלכה שלפיה רשות ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט ניתנות במשורה, ועל מנת שהבקשה תתקבל, על מבקש רשות הערעור לשכנע את בית המשפט שהיא מעלה שאלה בעלת היבט עקרוני החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או שנדרשת התערבות משיקולי צדק או לשם מניעת עיוות דין (רע"א 9051/15 בן חמו נ' ניר עקיבא; רע"א 1242/15 מ. אדלר הנדסה בע"מ נ' קטן). אמנם במקרה זה ניתנה רשות ערעור, עקב אי הגשת תשובה על ידי המשיבה לבקשה לרשות ערעור, אך הכללים לא השתנו. זאת, בנוסף על כך שגם בית המשפט העוסק באישור פסק בורר מוגבל בתחום ההתערבות השיפוטי, ועילות ההתערבות מוחלות בזהירות ועל דרך של פירוש דווקני. אין בית המשפט הבוחן את הפסק דן בו כערכאת ערעור, ואינו בוחן אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, אלא הוא מעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד, שעניינן, בעיקר בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים, פ"ד נז (6) 605).
7.בית המשפט קמא בחן את נושא המע"מ, וחילוץ המע"מ מתוך הסכום שחולט וקבע, על פי ספרה של פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, שאם הבורר מבהיר שאין מדובר בטעות מקרית אלא פסיקה תוך הערכה ושיקול דעת, אין על בית המשפט הדן באישור פסק הבורר להתערב בשיקול דעתו. כך אכן היה מצב הדברים לפני בית המשפט קמא. נושא חילוץ המע"מ נבחן על ידי הבורר והוא החליט מה שהחליט לפי שיקול דעתו. אין זה תפקידו של בית המשפט להחליט אחרת משום שלדעתו אילו היה הוא בורר היה מחליט אחרת. לא נגרם למערערים עיוות דין על ידי כך, וגם אם לדעתם הבורר טועה, הרי הוא טועה במסגרת שיקול דעתו שיש לכבדו. על כן, בדין דחה בית המשפט קמא את הטענות בעניין חילוץ המע"מ.
8.נושא הפרשי הצמדה נספח לנושא חילוץ המע"מ, ואין לו קיום אם אין מתקבלת טענת המערערים בעניין חילוץ המע"מ.
9.המערערים טענו שהיה על הבורר לנמק את פסק הבורר, אבל הוא לא נימק אותו, וכך לא נימק זיכוי של 125,000 ₪ בלבד מתוך רשימת נזקים של מעל 400,000 ₪, ולא נימק מה שיעורי המע"מ שבהם חייב את הסכומים ומתי חייב כל חיוב בהצמדה. אני דוחה טענות אלה. זאת, משום שפסק הבורר הוא פסק מנומק. הבורר דן בליקויים, ובתיקונם ובאלה שתוקנו על ידי המערערים. לאחר שפירט את הליקויים שנותרו העריך את שווי הליקויים שלא תיקן המשיב בסך 125,000 ₪ בתוספת מע"מ. אין פגם בכך שלא העריך כל ליקוי לחוד, וזו הנמקה מספקת. אשר לחישוב הפרשי הצמדה, הוא ערך את החישוב ואין עליו חובה לנמק כל סכום ממתי חישב הפרשי הצמדה. שיעורי המע"מ קבועים בחוק.