ע"א 3675-08-16 טביב נ' פרץ

רקע כללי בתמצית

1.המשיב הגיש ביום 2.8.16 כתב ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 13.3.16 (במעמד צד אחד) בה"פ 46450-01-16.

2.ביום 14.8.16 הגישה המבקשת בקשה לדחיית הערעור על הסף, וזאת מן הטעם שהערעור הוגש באיחור רב בלא הגשת בקשה להארכת מועד. לדבריה, פסק הדין ניתן בחודש מרץ 2016, והמשיב אינו יכול לבקש ביטול פסק הדין מיום 13.3.16 בלא שיגיש בקשה נוספת לביטול ההחלטה מיום 27.6.16 בצירוף בקשה להארכת מועד.

3.המשיב בתשובתו טען, בין היתר, כי אכן ביום 13.3.16 ניתן על ידי בית המשפט פסק דין בהעדר, אשר הועבר לידיו ביום 17.4.16. הוא הגיש כעבור שלושה ימים בקשה לביטול פסק הדין, אשר נדחתה ביום 27.6.16. לטענתו, על פי יעוץ משפטי שניתן לו, יש למנות את המועד להגשת הערעור ממתן ההחלטה בבקשה לביטול פסק הדין, דהיינו מיום 27.6.16, כך שהערעור, לשיטתו, הוגש במועד.

4.המבקשת בדעה כי יש למנות את מניין 45 הימים מהמועד שבו נמסר פסק הדין (מיום 13.3.16) למשיב (17.4.16) וכי המערער אינו יכול לערער על פסק הדין מיום 13.3.16 מבלי שיגיש ערעור על ההחלטה מיום 27.6.16 בצירוף בקשה להארכת מועד כשלצדה טעמים מיוחדים.

דיון והכרעה

5.לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, מצאתי לדחות את בקשתה המקדמית של המבקשת לדחיית הערעור על הסף.

6.תקנה 398א, שכותרתה "המועד להגשת ערעור על החלטה במעמד צד אחד", קובעת:

"(א) המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו – ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, ימנה מיום מתן ההחלטה בבקשת הביטול (בתקנה זו – ההחלטה השנייה)".

7.ברע"א 8763/13 אברהם גרמה נ' ארז עוזיר (פורסם בנבו, 12.1.14), נפסק בין היתר, כי: