ע"א 32144-04-15 בן שטרית נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית שמונה

1.בשנת 2009 הגישה המשיבה נגד המערער כתב אישום (תו"ב 22162-07-09), שהאשימוֹ בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, בקשר עם שתי סככות, חדר בטחון ומחסן שנבנו על מקרקעיו בלא היתר כדין. הוא הואשם בבניה שלא לפי היתר, ובשימוש במבנה שנבנה בלא היתר. כשנה וחצי אחר כך, ובטרם הוקרא כתב האישום, הודיעה המשיבה על תיקון כתב האישום, ועתה ייחסה לו עבירות בקשר עם בנייתם שני מחסנים וסככה בלא היתר.

2.בית משפט השלום (כב' השופט מ' נדל ז"ל) זיכה בשעתו את המערער לאחר שקיבל את טענתו להגנה מן הצדק. למסקנה זו בא בית משפט השלום מאחר והמחסנים נבנו בשנת 1988, דבר שהיה בידיעת המשיבה, והיא בכל זאת לא עשתה דבר מאז ועד להגשת כתב האישום, ואת כתב האישום היא הגישה בלא שקיימה למערער שימוע.

3.לאחר זיכויו הגיש המערער תביעה נגד המשיבה ובה טען להתרשלותה כלפיו, התרשלות שהסבה לו נזק. הוא תבע לפצותו בסך של 100,000 ₪. תביעתו זו נדחתה בידי בית המשפט קמא, שלא ראה בהתנהגותה של המשיבה משום התרשלות. השופטת הנכבדה קמא קבעה, כי נקודת הזמן בה יש לבחון את התרשלותה היא מועד הגשת כתב האישום, בלא קשר לתוצאותיו של ההליך. מנקודת מבט זו שיש לבחון את התנהגות המשיבה לא ניתן לומר, כי לא היה מקום להגשתו של כתב האישום, כך השופטת קמא. לכך הוסיף בית המשפט קמא, כי המערער לא הוכיח את נזקיו, ואם נגרם לו נזק שאיננו ממוני, אין הוא עולה על 7,000 ₪. בערבו של יום נדחתה, כאמור, התביעה, והמערער חויב בהוצאותיה של המשיבה בסך של 5,000 ₪.

4.על פסיקה זו מלין המערער, בערעור שהניח לפניי, ובו הוא שב על עמדתו, לפיה המשיבה התרשלה כלפיו כאמור מעלה. המשיבה, אין צריך לומר, מבקשת להותיר את פסק הדין על כנו.

5.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים לא מצאתי שגגה בתוצאה אליה הגיעה השופטת קמא הנכבדה. סבירות התנהגותה של המשיבה נגזרת, ראש לכל, מן השאלה האם היה סיכוי סביר להרשעה בעת הגשת כתב האישום. לשאלה זו לא נדרש כלל כב' השופט המנוח נדל. השופט גם לא קבע כי המערער בנה את המבנים המדוברים לפי היתר. זיכויו של המערער נשען, כל כולו, על טענה להגנה מן הצדק. מתוך הראיות שהונחו לפני כב' השופט המנוח מסתברת יותר המסקנה, כי נעברה לכל הפחות עבירה של שימוש במבנים שנבנו בלא היתר כדין. ולו משום עבירה זו היה מקום להגשתו של כתב האישום נגד המערער. העובדה כי המבנים נבנו בשנת 1988, והמשיבה ידעה על הבניה ולא עשתה דבר, אינה צובעת את התנהגותה כהתרשלות כלפי המערער. יכול היה המערער להיתמך בטענה להתיישנות כנגד עבירת הבניה הבלתי חוקית אלא שבכך לא היה כדי לזכותו מעבירת השימוש שנעשה במבנים אלו, שימוש שנמשך גם בעת הגשת כתב האישום.

מכאן נלמדת גם המסקנה, כי קיומו של שימוע לא יכול היה לשנות מן הכוונה להגיש כתב אישום, ולכל היותר היה כתב האישום מצטמצם לעבירה זו לבדה, אלא שבכך לא היה כדי לסייע למערער, שממילא היה צריך להתגונן מפני אישום פלילי בעל מאפיינים דומים.

אנו נותרים עם הטענה בדבר תיקון של כתב האישום, וגם כאן לא ראיתי התנהגות מתרשלת של המשיבה. המשיבה זכאית לתקן את כתב האישום, גם בלא ליטול רשות מאת בית המשפט, כל עוד לא הוגש כתב אישום. מכל מקום, עצם תיקונו של כתב האישום איננו בבחינת התרשלות של המשיבה כלפי המערער.

6.סיכומם של דברים, משום כל הטעמים הללו לא ראיתי לקבל את הערעור. בנסיבות העניין לא ראיתי ליתן צו להוצאות בהליך שלפניי.

ניתן היום, ג' אב תשע"ה, 19 יולי 2015, בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: