ע"א 30854-12-16 פרי דניאל ואח' נ' אמיר

1.ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת הבכירה דורית קוברסקי) מיום 16.11.2016, אשר דחה את טענתם ל"זכות לחנות בדרכי הגישה מכוח הסכם מכללא או מכוח מצג של הנתבע", אשר "דוחה את התביעה לצו מניעה בכל הנוגע למוסך הדרומי ומקבלת אותה בכל הנוגע למוסך הצפוני"; ואשר קיבל את התובענה לצו עשה וחייב את המשיב "להשיב את המצב לקדמותו פרט למחסום הברזל שנמצא במוסך הדרומי".

2.בכתב התביעה שהגישו המערערים - הבעלים של שתי דירות בקומה ראשונה בבניין נושא הדיון והבעלים של שני מוסכי החנייה שבקומת הקרקע (יחידות 32/1 ו- 32/2, להלן- המוסך הצפוני, והמוסך הדרומי) - לצו מניעה שיאסור על המשיב "להחנות מכונית בחצר הקדמית של הבניין ... ו/או להפריע בדרך כלשהי לגישה לגראז'ים בבניין", וכן למתן "צו עשה המחייב את הנתבע להחזיר לקדמותו את מצב החצר הקדמית בבניין... על חשבונו".

3.את תביעתם סמכו המערערים על בעלותם בשני המוסכים; על היתר בנייה מיום 17.02.63 המתיר "רישיון לחלוקת מקום החנייה עבור שני דיירי הבית" (להלן- ההיתר) וכן על הסכם, שנרשם בלשכת רשם המקרקעין, הקובע: "והואילו בקומת העמודים ישנם גרז'ים וכן שטחים המיועדים לחניית מכוניות של בעלי הדירות... לכן הוסכם בין הצדדים כדלקמן: מותנה בזה בפירוש שהגרז'ים הרשומים בתור חלקות משנה 32/1 ו-32/2 ישמשו לחנייה פרטית" (להלן- ההסכם).

המערערים טענו שבשנת 2014 רכשו הן את שתי דירות המגורים והן את שני המוסכים, וכי המשיב ניצל את שהותם בחו"ל עקר את שני מחסומי הברזל שחסמו את דרכי הגישה לשני המוסכים והסדיר לעצמו מקום חניה שלא כדין בתוך חסימת דרך הגישה לשני המוסכים או איזה מהם.

4.המשיב לא טמן ידו בצלחת והגיש תביעה שכנגד בה עתר לפסק דין הצהרתי ולצו עשה, שתכליתם "למנוע מהנתבעים שכנגד להשתלט על הרכוש המשותף של הבניין ולתפוס חזקה על דרכי הגישה של הבניין ולמנוע חניה של כל דיירי הבית על דרכי הגישה... ". המשיב טען כי המוסכים אינם משמשים בפועל לחניה "ובאין שימוש בגראז'ים לחניה, גם זכות המעבר לג'ראזים בדרכי הגישה מתייתרת"; ועל כן יש להצהיר "כי דרכי הגישה אינם מיועדים לחניה כלל".

5.ביום 18.09.2014 ניתן על ידי בית משפט קמא צו מניעה זמני "האוסר על המשיב לעשות שימוש בחניה החדשה שהקים".

לאחר ניהול הוכחות, קבע בית משפט קמא, מה שאינו שנוי במחלוקת, כי שטח "דרכי הגישה" למוסכים הוא רכוש משותף; כי הותר לבעלי המוסכים להשתמש במוסכים למטרת חנייה פרטית בלבד; כי בפועל משמש רק המוסך הצפוני, כפי ייעודו, לחניה; וכי המוסך הדרומי שינה את ייעודו המקורי בעת הרלוונטית למגורים (חדר שינה), ולא לחניה. משנדחתה טענת המערערים בדבר קיומו של הסכם מכללא או ויתור מצד בעלי הזכויות בבניין, המקנים למערערים זכות שימוש ייחודית בדרכי הגישה, נתקבלה תביעת המערערים רק ביחס למוסך הצפוני, המשמש כחניה, ונדחתה ביחס למוסך הדרומי.

בית משפט קמא לא הכריע בתביעה שכנגד שהגיש המשיב.

6.המערערים טוענים כי ההסכם לא הגביל את המערערים לשימוש לצורכי חניה "בלבד", כי הם יכולים לעשות במוסכים "שימושים נוספים"; כי בית משפט קמא התעלם מכך שהוכח שבמשך עשרות שנים כל דיירי הבניין נמנעו מחניה על דרכי הגישה "על אף שהגראז'ים שימשו כחדרי שינה"; כי די "בפוטנציאל השימוש בגראז'" ו- "אין צורך בשימוש אקטיבי"; כי אין לדרוש מהמערערים שימוש למטרת חניה באופן "אקטיבי תדיר"; כי שימושים נוספים במוסך כמו "הצבת הליכון או אכסון חפצים והתקנת כיור" אין בכוחם לשלול את זכות הגישה לגראז', כי די בכך שהמוסך הדרומי ישמש לחנית אורחים; כי חסימת דרך הגישה הנעשית על ידי המשיב אינה יכולה להיחשב כ"שימוש סביר" ברכוש משותף, כי בית משפט קמא התעלם מהעדויות המצביעות על שימוש בלעדי שעשו בעלי המוסכים בעבר בחצר למטרת חניה, וכי בית משפט קמא לא קיים "דיון אמיתי", וכי על ערכאת הערעור "להכריע בשאלה העקרונית האם צריך שימוש יום יומי או צריך פוטנציאל והאם שימושים נוספים פוסלים אותם מלהיות חניה".

7.המשיב, לא הגיש ערעור שכנגד באשר להיעדר הכרעה בתביעה שכנגד שהוגשה על ידו, והוא תומך בפסק דינו של בית משפט קמא, מנימוקיו. המשיב קיבל על עצמו למלא אחר פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לחיובו להשבת המצב לקדמותו, והוא טוען כי מטרתם האמתית של המערערים אינה שמירה על זכות הגישה לשני מוסכי החניה, כי אם השתלטות על שטחי דרכי הגישה, שאין חולק שהינם רכוש משותף, באופן שיקנה להם ארבעה מקומות חניה.