ע"א 30118-05-14

ערעור נגד פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (ת.א. 15072-07-12) שניתן ביום 16.4.14, לפיו חויב המערער לשלם למשיב סך של 45,900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות משפט בסך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ.

המדובר בערעור בגלגול שני, לאחר שערעור קודם שהוגש על פסק דינו של בית המשפט קמא באותו עניין, התקבל על ידי עמיתי כב' השופט א' יעקב, והתיק הוחזר לדיון מחודש בשאלה שלא נדונה בו ועניינה טענת המערער כי המדובר בגביית סכומי כסף על ידי העולם התחתון בדרך של סחיטה באיומים (ע"א 10247-11-13).

ביום 16.4.14 ניתן על ידי בית המשפט קמא פסק דין מתוקן בו הוספה פיסקה הנוגעת לטענת הסחיטה (פיסקה ד' בפסק הדין קמא), טענה שנדחתה בשל העובדה כי נטענה לראשונה בסיכומי הנתבעים ולא הועלתה על ידי המשיב טענה להרחבת חזית זאת משלא ניתנה לו זכות לסיכומי תשובה. תוצאת פסק הדין קמא נותרה איפוא כשהיתה, ומכאן הערעור שלפני.

תמצית נימוקי המערער היא, כי בית המשפט קמא לא אפשר לשמוע עדויות נוספות או טענות משפטיות כלשהן ובכלל, לא קיים ישיבה נוספת אפילו לא קד"מ, לא ביקש סיכומים או כל תגובה ממי מהצדדים בתיק ואך כתב מחדש פסק דין, בו חזר על פסק דינו הראשון כמעט ללא שינוי, בו דחה את הטענה שכן המדובר לדעתו בהרחבת חזית.

לגופם של דברים טוען המערער כי המדובר בגביה שבוצעה על ידי סחיטה באיומים כלפיו וכלפי בנו על ידי אנשי העולם התחתון, באלימות קשה ותוך כליאת שווא, נושא שעלה כבר בתצהיר העדות הראשית מטעמו, ובא אף לידי ביטוי בהרשעת העבריינים בפסק דין פלילי שניתן בבית המשפט בתל אביב-יפו שבו נגזרו עליהם אף מספר שנות מאסר (ת"פ 36136-02-11). כן מוסיף המערער וטוען טענות נוספות בדבר העדר יריבות, העדר סבירות התביעה, ופרעון.

לא התקבלו עיקרי טיעון מצד המשיב. בהתאם לתקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984, נחשב המשיב כמי שלא התייצב לדיון על כל המשתמע מכך. למרות האמור, איפשרתי למשיב להשמיע טיעוניו בע"פ בעת הדיון שנערך לפני. המשיב אכן ניצל זכותו והרחיב לרקע הדברים שביסוד תיק זה, לרבות גוף הטענות בהליך הדיוני. לענייננו, תמצית טיעוניו היא כי אינו קשור לסחיטה, הוא אינו הנאשם בתיק הפלילי והגיע למפגשים רק בשמם של אחרים, לאחר שהעביר להם את תמורת השיקים שנפדו, כשהשיקים נושא הנדון מהווים את שכר טרחתו שלו. תביעתו היא אם כן, חלקו שלו במערך התשלומים.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור ונספחיה ובפסק הדין של בית המשפט קמא, וכן שמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי כי יש להיעתר לערעור. אבהיר כי עניינו של ערעור זה נוגע להיבט נקודתי ולא מצאתי מקום במסגרת שלפני, לדון בהיבטים אותם העלה המשיב, כמו גם לקבל את בקשתו של המערער לדחות את התביעה לגופה, מבלי שנשמעו וממילא מבלי שנבחנו הראיות על ידי.