ע"א 2845/16 קבוצת בי קמעונאות בע"מ נ' סחר עולמי יבוא בע"מ ואח'

1. בפניי בקשה שהגישה המשיבה 2 (להלן: כפר השעשועים) למתן ארכה להגשת ערעור עצמאי מטעמה על פסק הדין עליו נסב הערעור שבכותרת - פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.2.2016, בו נדונו תביעה שהגישה כפר השעשועים נגד המשיבים 1, 3 ו-4 (להלן: המשיבים) ותביעה שכנגד שהגישה המשיבה 1 נגד כפר השעשועים והמערערות ביחס למערכת יחסים חוזית בין הצדדים.

           בפסק הדין התקבלו התביעה והתביעה שכנגד חלקית, ולאחר קיזוז הסכומים שנפסקו אלה מאלה קבע בית המשפט המחוזי כי על המערערות וכפר השעשועים לשלם למשיבה 1 סך של 3,046,118 ש"ח, וכן חייבן בשכר-טרחת עורך-דין של המשיבה 1 בסך של 234,000 ש"ח ובהוצאותיה.

2. המערערות הגישו ביום 6.4.2016 ערעור על פסק הדין וסמוך לאחר מכן הגישו בקשה לעיכוב ביצוע (חלקי) שלו. בקשה זו התקבלה בהחלטה מיום 9.5.2016, בכפוף לכך שהמערערות תפקדנה בקופת בית המשפט את הסכום שנפסק בפסק-הדין וכן סכום נוסף של 100,000 ש"ח להבטחת נזקי המשיבה 1 כתוצאה מעיכוב הביצוע (אם ייגרמו כאלו). בהמשך לכך הגישה המשיבה 1 בקשה בה עתרה להבהיר כי ההחלטה מיום 9.5.2016 חלה על המערערות בלבד, וכך אכן הובהר בהחלטה מיום 24.5.2016.

3. לאחר דברים אלו הגישה כפר השעשועים, ביום 31.5.2016, בקשה בה עתרה לקבוע כי ההחלטה בדבר עיכוב ביצוע פסק הדין תחול גם עליה, ולחלופין ליתן לה ארכה להגשת ערעור על פסק הדין "וכן להצטרף לבקשת עיכוב הביצוע". הבקשה החלופית למתן ארכה להגשת ערעור הועברה לטיפולי (החלטת כב' השופט נ' סולברג מיום 31.5.2016).

           כפר השעשועים הדגישה בבקשה כי חיובה בפסק-הדין היה ביחד ולחוד עם המערערות וכי משתלוי ועומד ערעורן של המערערות על פסק הדין לא התגבשה הסתמכותם של המשיבים על סופיותו. כפר השעשועים מוסיפה וטוענת כי לא הגישה ערעור מטעמה מחמת טעות בתום לב, בסוברה כי הן לעניין תוצאת ההליך והן לעניין עיכוב הביצוע, די בכך שתצטרף לטענות המערערות כמשיבה להליך, ועוד הוסיפה כי לא יהיה במתן הארכה להכביד על הדיון בערעור או לעכבו.

           המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם כפר השעשועים לא הוכיחה קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה. בין היתר נטען בהקשר זה כי הערעור לא הוגש במועדו בשל החלטה מודעת של כפר השעשועים ולא מחמת אירוע שלא היה בשליטתה, וכי חלף פרק זמן ניכר מן המועד האחרון להגשת הערעור ועד למועד הגשת הבקשה.

           המערערות הודיעו כי אינן מעוניינות להגיש תגובה מטעמן לבקשת הארכה (כעולה מתרשומת במערכת "ניהול התיקים").

4. עיינתי בטיעוני הצדדים שבפניי ובכל החומר שבתיק, ולאחר ששקלתי בדבר, והגם שקיימים בענייננו שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים, החלטתי לבסוף לאפשר את הגשת הערעור בידי כפר השעשועים, תוך חיובה בהוצאות המשיבים.

           מן הצד האחד, התנהלותה של כפר השעשועים מעוררת קושי. כפר השעשועים בחרה למעשה שלא להגיש ערעור עצמאי על פסק הדין, וזאת, כך נראה, מתוך הנחה כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו מכוח הוראת תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) כך שהסעדים שיוענקו למערערות יוענקו גם לה למרות שלא הגישה ערעור על פסק הדין (להחלתה של הוראת תקנה 462 הנ"ל ראו רע"א 7116/11 בורשטיין נ' שריקי (24.6.2012)), ומתוך הנחה נוספת כי עיכוב ביצוע פסק הדין כלפי המערערות יוביל, כפועל יוצא, לעיכוב ביצועו גם כלפיה. הנחתה השניה של כפר השעשועים התבררה כלא נכונה, ורק משהסתבר שכך הוא החליטה להגיש ערעור עצמאי מטעמה. התנהלות זו והעובדה שלא חשבה "עד הסוף" על תוצאות החלטתה שלא להגיש ערעור עצמאי אכן שוקלת לחובתה.