ע"א 28090-05-15

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ג' ארנברג, ס"נ) מיום 26.3.2015. בפסק-הדין נקבע שהמבקש יהרוס תוך 30 יום את הגדר שבנה. כן הוא חויב בתשלום למשיב של 210,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. נפסק שסכום זה ישולם תוך שלושה חודשים מיום מתן פסק-הדין, והוא תנאי לכך שלא ניתן צו הריסה למבנה. הבקשה שלפניי היא לעיכוב ביצוע תשלום הסכום הפסוק.

כעולה מפסק-הדין, אין מחלוקת שתוספת הבנייה שבוצעה בידי המבקש נבנתה ברכוש המשותף לאחר שניתן היתר הבנייה. נפסק שאמנם זכותו הקניינית של המשיב נפגעה בידי המבקש, אולם בנסיבות העניין הריסת המבנה שקיים מזה עשרות שנים תסב נזק בלתי הפיך למבקש. על כן, הסעד הראוי והצודק יהיה פיצוי כספי למשיב. משלא הגיש המבקש חוות-דעת נגדית של שמאי מקרקעין מטעמו, ולא חקר את השמאי מטעם המשיב – נפסק הסכום שנתבע.

בבקשה שלפניי נטען שיש לעכב את ביצוע החיוב הכספי שנפסק בפסק-הדין, לנוכח הטענה שסיכויי הערעור טובים – שעה שבית משפט קמא לא ייחס את המשמעות הנדרשת להסכמתם של הבעלים הקודמים לבנייה שנעשתה; להסכמתו של המשיב עצמו למצב הדברים הקיים, כפי שהיו בעת שרכש את זכויותיו; להתנהלות בעלי הזכויות משך עשרות שנים, וכן להסכמות שנטען שהיו ולהסתמכות המבקש על מצב הדברים בפועל. ועוד נטען שהתשלום הכספי הוא בבחינת "כפל פיצוי" שעה שנפסק שיש להרוס את הגדר. אשר למאזן הנוחות – נטען שמצבם הכלכלי של המבקש ורעייתו, בני למעלה מ-70 שנה, הוא דחוק מאוד. המבקש הוא פנסיונר המועסק בחברת שמירה; ורעייתו עקרת בית המוכרת כנכה בידי המוסד לביטוח לאומי. פעולותיהם לאיתור מקורות מימון לביצוע החיוב הכספי שבפסק-הדין לא צלחו, והאפשרות היחידה שנותרה להם היא מכירת בית מגוריהם היחיד. אין בידיהם נכסים אחרים או חסכונות כספיים משמעותיים. המדובר אפוא בנזק בלתי הפיך מבחינתם. אף בית משפט קמא סבר שהתוצאה הראויה בנסיבות המקרה היא חיוב כספי, ולא הריסת המבנה. ועוד הוסף, שלמשיב לא ייגרם נזק שכן הדיון בערעור קרוב יחסית, וממילא ההכרעה בו צפויה בקרוב.

בתגובה נטען שהמדובר בפסק-דין הנושא חיוב כספי, ואין אפוא מקום להורות על עיכובו, אלא במקרים חריגים ביותר, שאינם מתקיימים בענייננו. סיכויי הערעור אינם גבוהים, שעה שצדק בית משפט קמא שנכון יהיה לקבוע חיוב כספי אך לא צו הריסה בנסיבות העניין. כמו כן, נטען שחלקן של הטענות בערעור לא הועלו בבית משפט קמא; ואחרות – הועלו לראשונה בסיכומים ומדובר בהרחבת חזית אסורה שממילא בית משפט קמא דחה אותן. אשר למאזן הנוחות – נטען שבית משפט קמא ערך כבר את האיזון הראוי בכך שקבע חיוב כספי חלף הריסת המבנה. מעבר לכך, נטען שהמבקש לא הביא כל ראשית ראיה למצבו הכלכלי הנטען.

כידוע, הכלל הוא שעצם הגשת הערעור לא תעכב את ביצוע פסק-הדין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), ועל המבקש את העיכוב להוכיח שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחת הערעור; וכן, שאם יזכה המערער יהיה זה מן הנמנע או קשה להשיב המצב לקדמותו (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1154 (מהדורה אחת-עשרה, 2013); ע"א 7116/14 הועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' יהודה, בפסקה 7 (19.1.2015)). אמנם נכון הוא שנקודת-המוצא היא שכאשר המדובר בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע פסק-הדין (ע"א 4461/13 עמית זילברג נ' פלאפון תקשורת בע"מ (9.9.2013)), אולם יתכנו המקרים המתאים בהם יעוכב הפיצוי הכספי שנפסק במלואו או בחלקו (עיינו והשוו, ע"א 3199/05 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' צבי פרידנברג, בפסקה 12 (17.7.2005); בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' צבי וינמן, פסקה 9 ((22.2.2012); ע"א 6398/11 עיריית עכו נ' אחים אנטון, חברה לעבודות בנין עפר ופתוח בע"מ, בפסקה 10 (‏14.02.2012); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקאות 5-8 (24.2.2010); ע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פסקאות 16-18 (24.1.2013)). לאחר עיון באתי לכלל מסקנה שכזה הוא המקרה שלפניי – ודין הבקשה להתקבל, במובן זה שיעוכב ביצוע החיוב שעניינו הסכום שנפסק בפסק הדין מושא הערעור. ומדוע?